בשעות הלילה המאוחרות אין מה לעשות, אלו שנות התשעים, הרוק
בועט, פוליקר יפה. היא אורזת בלילה של חמסין זה בגדים של חורף,
מתנייעת בין ארון הבגדים לתיקים הפתוחים על המיטה. היא הולכת
לטוס לאלסקה ושמה בטח קר מאוד. היא הולכת לגור על גג של
אוטובוס נטוש. מה שמו אמר שהוא אוהב, אבל הוא לא משמיע ציוץ.
מצניע עצמו עד שנעלם וכאילו מתאדה וכאילו מעולם לא היה. אבא
עסוק ואימא איננה, אין לה מה לעשות כאן. היא רואה את החברים
שלה מתרחקים ממנה, למרות שהם אומרים שהם אוהבים מאוד. החברות
שלה לא קיימות, פעם היו, עכשיו לא. הימים ימי חמסין אלימים
וצעקניים והרחובות מלאים פח של מכוניות ואבק קיץ שורף בעיניים
ומקשה על הנשימה. אצלה אין מזגן וכל החלונות סגורים והיא קומה
אחרונה - כל השמש על הגג. ב-ליל חמסין זה הדירה הופכת חממת
מחבת מטוגנת בה היא נשרפת, לכן היא עירומה אבל אף אחד לא רואה.
לכן היא אורזת כדי לנסוע לאלסקה, שם מים וגשם וקור, ושם היא
תמות בתוך אוטובוס נטוש. היא תיקח טיסות ותמשיך בטרמפים, היא
יודעת אנגלית וספרדית. היא תתאכסן במקומות שונים במשך מסע
הדרכים, עד שתגיע לאלסקה לאוטובוס הנטוש שלה, שהוא צהוב והמספר
שלו מחוק. היא תאכל צמחים ותמות מהרעלה, קופאת בקור בתוך
האוטובוס בין המושבים. היא תגיד היו לי חיים יפים, אבל משהו
השתבש בדרך ואי-אפשר לתקן אותו. היא תתעד את המסע וגם את מותה
ותרשום את חלומותיה בלילות. היא תתקן את החיים הצעקניים האלה
במוות מר כמו תרופה וקפוא כמו מומיה ונטוש כמו האוטובוס ובודד
כמו אדם זר באלסקה שאין לו איש סביב. ואז היא תחזור. היא תחזור
ותתחיל הכול מהתחלה בגלגול אחר נקי יותר. היא תיוולד למשפחה
הנכונה ותזכה לחינוך הנכון ותעשה את הדברים הנכונים ותשמור על
עצמה ותיתן אהבה לעולם. היא תהיה המלכה שאף-אחד לא יידע שהייתה
מצורעת. וחורפים יקטפו את העלים מהעצים וישאירו אותם עירומים,
ובאגמים המים יקפאו ויהפכו למשטחי קרח ועל צמרות העצים יהיו
רעבים גם תנשמות, גם עורבים, והשמיים ינועו מעליה ויחליפו
כוכבים, שמש וירח ועננים והכול יהיה בסדר כשיהיה בסדר כשהיא
תמות בתוך אוטובוס נטוש צהוב באלסקה שהמספר של האוטובוס מחוק.
וזו רק תחנה בדרך בה היא נמצאת יותר מדי זמן - והנה היא עוזבת.