עדיין היה קר בירושלים למרות שהסופה נגמרה מזמן, ושאריות שלג
נהיו  יותר ויותר נדירות. הורדתי את המעיל ואת הגטקס והתחלתי
לקלף מעלי את השכבות הרבות, שלא באמת הספיקו בשביל להגן עלי
מהקור. חשבתי על הוספה שחונה בחוץ, קשורה לעמוד ברחוב. היא לא
מרגישה את הקור. היא לא מפחדת מהאופנועים הגדולים. התודעה שלה
צלולה.

אם אני הייתי הוספה, בהחלט הייתי מפחד מהאופנועים הגדולים.
ומהמכוניות. אפילו אם היה עובר לידי אופנוע קטן יותר, בטח
הייתי מרגיש קצת רחמים. הכל בר השוואה ובכל השוואה יש מפסיד.
עצוב לי כשאני מפסיד ועצוב לי כשאחרים מפסידים. הייתי עצוב
שאני לא מצליח לנסוע מספיק מהר ומספיק רחוק, והייתי חושב על כל
הכבישים שעליהם עוד לא נסעתי. הקור לא מפריע למי שעשוי ממתכת,
אך בוודאי הייתי דואג לגבי חלודה.

פתאום עלה ריח באוויר של מאהבת לשעבר, שלקח לי רגע להיזכר
בשמה, אך את הריח שלה זיהיתי מיד. כשזה קורה, הלב מיד מתרחב
ומתרחב, מה שמגדיל כמובן את שטח הפנים שלו, והופך אותו לחשוף
יותר לרוח ולקור. עדיף לו להשאר מכווץ וקטן, ליתר ביטחון.
לפעמים גם יש ריחות של חברים ישנים או של מקומות נשכחים,
והעיקר הוא לא בריח אלא בהתרחבות הזו של הלב.

בחלומי כתבתי שיר אהבה. ואז לקחתי שלט גדול, וכתבתי עליו את
השיר עם טושים צבעוניים, והלכתי ברחוב כשהשלט מונף מעל לראשי.
כך כל מי שהסתכל עלי ידע. הגעתי לאוניברסיטה והתיישבתי על הדשא
ברחבה המרכזית. נעצתי את השלט באדמה לידי וחיכיתי. התבוננתי
בפניהם של העוברים והשבים, במיוחד אלה שהכרתי. רובם עברו בלי
להתייחס. מפעם לפעם, מישהו בא ושאל אותנו שאלה לגבי שיעורי
הבית או עניין כזה או אחר, כאילו שהשלט נעלם מעיניהם. אלו היו
הגרועים ביותר וביקשתי מהם בנימוס ללכת, כי אני עסוק בלחכות.
ידעתי בחוש שאם אחכה מספיק בסוף היא תגיע.

היא לומדת משהו אחר ממני אבל כשהיא תגיד לי מה זה זה יישמע כמו
הדבר הכי הגיוני בעולם. היא תבין את השלט לעומקו. היא לא תפחד,
ותיגש אלי. אני אגיד לה, את גם הצלחת להבין וגם העזת להעז. היא
תחייך. היא תבין את כל מה שאני אומר. אנחנו נחזיק ידיים ונלך
יחד כשיהיה למישהו שיעור. נפרד רק בכניסה לכיתה. שנינו נדע
שהזמן הוא מתאים, ונתנשק. היא תלך ואנחנו נסתובב, החיוך שלנו
מאיים לקרוע את שרירי הלחי העדינים, ומספר תאים יקפחו את
חייהם. אני אחשוב עליה ועל מספר הנמשים שלה. לא אצליח לספור
אותם. אחשוב על העיניים שלה, אבל אתקשה להזכר באיזה צבע הן
היו. אחשוב על השיער שלה, אבל התחושה שנשארה על הלחי הולכת
ונאבדת, כמו חומר שהופך לעשן דק ומתפזר בחלל. התמונה שלה נהיית
שקופה ואני לא בטוח יותר שאצליח לזהות אותה כשנתראה בהפסקה
הבאה בדשא. החיוך יישאר עוד מספר שניות, כמו העשן שעולה אחרי
שהמדורה כבתה, ויתפוגג יחד עם השיער שלה, שהוא שחור, או חום,
כנראה.

כשהשיעור יגיע למחציתו אדע שאיבדתי אהבה גדולה וכנראה שלא אוהב
עוד לעולם. אדע שכשאראה אותה בהפסקה היא כבר תדע דברים חדשים,
ויהיו לה מחשבות חדשות שהיא חשבה בלעדי. עזבנו יום והתרחקנו
יומיים. אדע שליקוי חמה קורה במקום אחד אחת ל370 שנים. כשאפגוש
אותה שוב על השלט שלי יהיה כתוב כבר שיר אחר, עליה.

התעוררתי בלי לדעת איך נגמר הסיפור על האישה מהדשא, וכנראה אף
פעם לא אדע. אפשר לשאול את החכמים, יש משוררים טובים, יש חוקרי
מוח, ופסיכולוגים, וחוקרי שפה. יש אנשים שהתאהבו שלוש פעמים או
יותר. כולם בוודאי יהיו מוכנים לנחש, אבל הניחוש שלהם יהיה
לגבי החוויות שלהם (אני אראה אותם מתאהבים שוב/ לא אשמע על
פגישה נוספת שלהם) ולא על שלי. ובכלל, יש דברים שהם חשובים מדי
בכדי להשאיר אותם למדע.

בעולם קורים ניסים, אבל בתור ניסים בעצמם בני האדם תופסים אותם
כבנאליים. לפני זמן רב לא היה על הכוכב הזה כלום, חוץ מאטומים
ומולקולות. המדענים עד היום לא בטוחים איך נוצר התא הראשון אבל
היום יש ציפורים שעפות בשמיים, פרחים שגדלים מהאדמה, פירות
שגדלים על העצים ודגים ששוחים בים. כל תא חי הוא נס, והעובדה
שהתאים הצליחו להתרבות ולהתפתח ולהעביר מידע מאחד לשני היא נס
גדול אפילו יותר. העלה הבא שתראו הוא מערכת מורכבת כל כך שכל
חייכם לא תצליחו להבין אותה, והיא נוצרה באקראי ושימרה את עצמה
מיליוני שנים. הדי.אנ.איי ששומר את כל המידע עלינו, הוא רצף
מולקולות שבכל עולם אחר יהיה חסר משמעות לחלוטין. המשמעות שלו
נוצרת בהתהוות גומלין מורכבת עד אין שיעור עם שאר החלקים
הקטנים בתא, והחיים שלנו לא היו מתקיימים לולא זה.

עוד נס הוא שאת הדברים שאני כותב קורא אדם אחר, ולמרות שהוא
אינו לידי, אינו מרגיש את הדופק שלי ואינו מביט בפניי, באופן
קטן וחלקי ביותר אני מצליח להושיט אליו יד ולהראות לו את העולם
דרך עיניי. כך, כשאני מתאר את האירועים, יותר אני לא נמצא שם
לבד. ולכן, אולי, כל התיאורים כל כך לוקים בחסר. כי הרי
במציאות הייתי לבד, אך בסיפור לעולם לעולם לא.

נמשיך. אנחנו נמצאים עכשיו בחדר שלי. החלון סגור והדלקנו חימום
כדי שלא יהיה לנו קר.

השקט של הרחוב הוא עמוק, והוא חודר לחדר דרך החלון הסגור, עוטף
את הזכוכית ואת הידית. אם מסתכלים טוב, רואים שהשקט נספג בידית
של החלון ואם מישהו ינסה לגעת בה, אי אפשר לדעת מה יקרה לשקט
הזה, או מה יקרה לאיש. ההיגיון אומר שהשקט מתפזר בכל הרחוב
במידה שווה, אך הניסיון אומר אחרת. על פי הנסיון, בכל הדירות
קורים דברים שונים, ולא מן הנמנע שבאחת מהן יש ריב, ובאחת
עושים אהבה, באחת שרים בקול, באחת בוכים וכולי וכולי. ייתכן
אפילו, וקשה להעלות דבר כזה על הדעת, שמכל הרחוב הזה את השקט
רק אנחנו שומעים. אולי לשכנים יש חלונות עבים יותר, שהשקט לא
חודר דרכם.

השקט מביא איתו הרבה עצבות. לא נועדנו לחיות בשקט. ובכל זאת,
אנחנו לא צועקים, לא מרעישים, ולא נלחמים בשקט הזה. אנחנו
נכנעים לו מיד, וכמונו גם רבים אחרים. האבולוציה של המין
האנושי לימדה אותנו שכששקט, צריך להיות בשקט. וכשאנחנו שקטים,
אז מגיעה העצבות. ואולי זה לא כך. אולי האבולוציה של השקט גרמה
לו לחלחל אל תוך בני האדם, ולהשקיט אותם, כמו הנחש שבעזרת הארס
שלו מנטרל את הטרף, כדי שהוא, הנחש, יוכל לשרוד.

העצבות כבר חודרת אל תוך עצמותינו ואנחנו מנסים להתבונן בה
וללמוד אותה, אך העיניים שלנו, שמתבוננות, העצבות כבר הגיעה גם
אליהן.

יש לנו מכשיר סלולרי. הוא מונח ליד השולחן ולפעמים הוא מצלצל
כשאדם אחר מנסה ליצור איתנו קשר. המכשיר הזה הוא חפץ מתועב,
מכיוון שהוא פותח חלון למקומות רחוקים, אבל החלון לא מספיק רחב
בשביל שנעבור דרכו. עוברים בו רק צלילים ואורות, שמזכירים לנו
את קיומם של המקומות האלה, וכשאנחנו לבדנו בבית והרחוב שקט, זה
די והותר בשביל לגרום אפילו לאדם החזק ביותר לפרוץ בדמעות.
והיינו רוצים, כמובן, לנפץ אותו לרסיסים, אך כפי שהרודנים
הנוראיים של ההיסטוריה לימדו אותנו, כאשר רוצים לשלוט במישהו
צריך להשאיר לו קצת תקווה. הצלילים והאורות, והרצון שלנו להגיע
לשם, הם השלשלאות שקושרות אלינו את המכשיר הזה.

כפי שהאבולוציה לימדה את השקט להשקיט אותנו, היא לימדה את
הפלאפונים להפחיד אותנו (שנפסיד דברים חשובים ואנשים חשובים
וכדומה) אבל זה לא יהיה מוצדק לגנות אותה לשווא. בזכותה בלבד,
אוסף של מולקולות אוויר ומים, וקצת מינרלים ואנרגיה מהשמש,
יכולים לייצר חומר חדש, שיתחיל מגוש קטנטן שיתפח ויתפח
וייתווסף אליו עוד חומר, ועוד ועוד, והחומר החדש יתחיל לייצר
חומרים חדשים, ולגדול עוד ועוד למעלה ולמטה, עד שיום אחד נסתכל
מהחלון ונראה שם עץ ענק מימדים, ורוב האנשים לא יצליחו אפילו
לדמיין שפעם כל זה היה בעיקר אוויר ומים.

אנחנו הולכים לסופר לקנות מצרכים ולוקחים איתנו את שפרינצק,
הכלב שגר איתנו בדירה.

שפרינצק. כשמאכילים אותו הוא שמח. כשהוא לבד הוא עצוב. כשהוא
עייף הוא זז לאט. כשהוא עירני הוא זז מהר. לא ברור מאיפה מגיעה
כל החוכמה הזאת. איך הוא לעולם לא מתבלבל. איך הרגשות שלו
לעולם לא מתערבבים ותמיד מופיעים בסדר הנכון ובזמן הנכון. אם
עכשיו כואב אז עכשיו כואב. אחרי שיפסיק לכאוב כבר לא יכאב. אף
בן אדם לא הצליח להגיע לרמה הזו כבר אולי אלפי שנים. האדם
האחרון שהצליח להגיע לרמה השכלית של כלב, כנראה היה קוף.

לפעמים הדברים ברורים לנו יותר. לפעמים שפרינצק רודף אחרי מקל
שזרקנו לו, (הוא רודף אחריו בנחישות ובלהט, ולמרות שאנחנו
בטוחים שהוא יודע שאין לו באמת מה לעשות עם המקל הזה חוץ
מלהחזיר לנו אותו, לפעמים אנחנו פשוט לא יודעים). הוא רץ בחזרה
עם המקל. הוא מסתכל עלינו.

העצב שלנו מקיף אותנו כמו ענן שחור. והוא מבין, שפרינצק. הוא
יודע.

עכשיו לא עצובים, עכשיו משחקים. העיניים שלו אומרות לנו. אנחנו
לא משתכנעים. ואז אנחנו מפחדים. אנחנו מפחדים שאנחנו מרעילים
אותו, שהרגשות שלו יתערבבו פתאום בגללינו. שהוא יהפוך להיות
עצוב בבקרים ויתחיל להתגעגע לאנשים בזמן שהוא נמצא איתם,
ויתחיל לבכות בסרטים, ויתאהב ושישבר לו הלב. אוי, שפרינצק. שלא
תתחיל להתגעגע לחברות הישנות שלך בלילות כשאתה לא נרדם.

תמשיך לרדוף אחרי המקל, תראה הנה הוא עף.

אנחנו לא יודעים לגביו לפעמים. כי הוא מבין. וגם אם ננסה
להחביא את הרגשות המסובכים והמורכבים שלנו, את מה שהוא ראה אי
אפשר להחזיר. והוא עדיין קופץ כשמישהו בדלת ועדיין בוכה כשכואב
ומיד אחר כך שוכח מזה. אבל אולי קורה עוד משהו מתחת. אולי זו
הצגה. אולי הוא מנסה ללמד אותנו משהו, וכעונש גרמנו לו לשכוח.
כי לימדו אותנו להיות יהירים מדי, ולא ללמוד מכלבים.

הרחוב שקט וריק פרט לשכן אחד שאיננו מכירים שעומד במרפסת ומעשן
סיגריה בחלוק. באחת החצרות כנראה יש מסיבה של ילדים כי פתאום
חלפה על פנינו בועת סבון. חשבנו על הבועה הזאת, שנוצרה יש מאין
אחרי אוסף אינסופי של אירועים מקריים לחלוטין, בסבירות אפסית,
אבל היא בכל זאת נוצרה, והעולם כולו משתקף על דפנותיה. כל סוגי
האור בעולם וכל המראות שבעולם. גלי הקול מרעידים אותה והרוח
מזיזה אותה. עיגול מושלם שמרחף בחלל ועושה את כל זה, והוא
אפילו לא היה צריך לנסות. תהינו האם גם היא, כמו האנשים, תוהה
מה המשמעות של כל זה, למה דווקא האור שפגע בה הוא זה שפגע בה,
למה יהיה עליה יום אחד להתפוצץ וכולי, או שאולי היא חכמה
יותר.

כמה שזה שונה, לחזור לרחוב הזה אחרי שהלכתי בו לבדי וראיתי את
בועת הסבון ואת שפרינצק עוקב אחרי במבטו. כמה שזה שונה ביחד.

אני מספר את כל זה כי הכתיבה מגיעה בעצב. כשאני שמח, אני בטוח
שהשמחה תישאר לנצח ולכן אני לא כותב. וכשאני עצוב, אני בטוח
שהעצב יישאר לנצח ולכן אני כותב. זה דומה לסרט שמצולם בלונה
פארק. בגלל שאסור להעלות את המצלמה למתקנים, בסרט רק רואים את
האנשים הולכים ממתקן למתקן.

ובעצם כל הסיפורים הם כאלה. אדם יכול לספר מה הוא חשב רגע לפני
ומה הוא חשב רגע אחרי, אבל הוא לעולם לא יצליח לתאר את מה שהוא
הרגיש ברגע המדויק. "הייתי לא בטוח, ואז הבנתי שאני מאוהב"
איזה חור ענק פעור באמצע הסיפור הזה.

בסופר ראינו את גרשון. לא נפגשנו בעבר ולא דיברנו. היינו בתור
של הקופה. הוא קנה שלושה חצילים גדולים, וכשעמד ליד הקופאית
התבונן שעה ארוכה באיזור חטיפי השוקולד. (שלושה בעשרה שקלים).
לבסוף הוא קנה חפיסת מסטיקים, שילם והלך. ידענו מיד שהוא לא
מפה.

לאנשים יש ראייה צרה, וזה המזל הגדול ביותר שלנו. בסופר רצינו
ארטיק, אך מכרו אותם בחמישה עשר שקלים ליחידה. איזה תסכול,
איזה כעס, איזה מחשבות מרקסיסטיות עלו בראשינו. מה היה קורה
אילו היתה לנו פרספקטיבה רחבה יותר? לו היינו רואים, כמו על
סרט נע שלא נגמר, את כל מהלך חיינו. מהלידה ועד לאותו רגע. כל
הפעמים שאכלנו ארטיק. כל הפעמים שעשקו אותנו. כל הדברים הטובים
שעשו לנו וכל הדברים הטובים והרעים שעשינו לאחרים. האהבות שלכם
והשנאות שלנו. הביקור שלנו באושוויץ.

חמישה עשר שקלים? ייתכן שהיינו משלמים. ייתכן שהיינו מחליטים
שזה לא שווה, וגם לא בריא. ייתכן שהיינו מחליטים להתווכח. אבל
הכל היה נראה לחלוטין אחרת.

נזרקה לחלל האוויר המילה אושוויץ וכעת הכל מסתחרר סביבה כמו
חור שחור של מילים ומחשבות. דמיינו שוטר נאצי שצריך לאסור פעיל
פוליטי. מה אם הוא היה רואה לנגד עיניו את הסרט הנע שהזכרנו
מקודם, אבל לא זה של חייו שלו, זה היה סרט נע אורכי ועכשיו יש
סרט נע רוחבי. הוא יראה את כל הדברים שקורים באותו רגע בעולם.
הוא יראה הפגנות, כאב, אנשים שמתאהבים ואנשים שמאבדים את
יקיריהם. אנשים שעושים טעויות. אנשים שכואבים. אנשים שמחים.
אנשים שמנסים לקדם את עצמם ואנשים שמנסים לקדם אחרים. מדענים
שעושים ניסויים בקצה העולם. ספורטאים שמנסים לשבור איזה שיא.

אעיז ואומר שאיש לא היה נאזק על ידי אותו שוטר באותו יום. הוא
כנראה היה חוזר הביתה לאישתו ובדרך קונה לה פרחים.

כי הזרעים לאושוויץ לא נזרעו כשהיטלר עלה לשלטון. גם לא כשהוא
כתב את מיין קמפף, וגם לא כפי שמספר הסיפור המפורסם שבילדותו
התעמרו בו אנשים יהודים. השואה התחילה עם תינוק קטן, שטרם למד
על טיבו של העולם וטרם התפתחו במוחו הדימויים והסמלים שיעזרו
לו להתנהל בחיים. הוא פוקח את עיניו ואמא שלו אומרת לו, "אנחנו
גרמנים". זה מה שקרה (רק עם מילה שונה) לכל מנהיגי הצבאות, כל
רוצחי העמים, כל הגזענים וכל חברי הכנופיות. דמיינו מה היה
קורה לו אותה אימא הייתה אומרת, "אנחנו בני אדם". הקו קלוקס
קלאן לא היו מוקמים מעולם. אף מטוס לא היה פוגע בבנייני
התאומים, אף אזרח באפריקה לא היה הופך לפליט.

דמיינו מה היה קורה לו האמא הייתה אומרת "אנחנו בעלי חיים".
קשה לעמוד בפני הקסם.

גרשון המשיך לטייל במחשבותינו בהמשך היום. את שמו, גרשון,
גילינו כשהצצנו בתעודת הזהות שלו כשפתח את הארנק לשלם על
החצילים. לא קלטנו את שם המשפחה. חיפשנו אותו בעינינו בזמן
ששיחררנו את הרצועה של שפרינצק מהעמוד שקשרנו אותה אליו, אך לא
ראינו אותו והלכנו לביתנו.

בדרך ראינו חתול שחיפש את האמת. והאמנו שהוא ימצא אותה, כי
חתול לא שייך לעולמם של בני האדם ולכן הוא יכול אולי להבין
אותו. הוא הסתכל על קבצן ברחוב, ועל כל האנשים שעוברים לידו עם
הבגדים היפים שלהם. חלקם החזיקו כוסות שתיה שעולות עשרים שקלים
ושמו שקל בכוס של הקבצן. קשה להאמין אבל היו אנשים שהיו להם
תכשיטים יקרים מאוד אבל בכוס של הקבצן הם לא שמו כלום.

החתול הסתכל בכל זה ולא זע, ולרגע האמנו שאולי הוא מבין, אבל
אז נפתחה דלת באחת הסמטאות שהיה שם יציאה מהמטבח של איזה
מסעדה, והטבח זרק שאריות אוכל לפח, והחתול רץ לשם מיד. גם הוא,
כנראה, קשור לעולם הזה בקשרים חזקים מדי.

שפרינצק גם הביט בו בעניין, אבל העניין שלו היה שונה. הוא חסם
לחלוטין את מחשבותיו של החתול מלהכנס לראשו, והתנהג כפי שמצופה
ממנו, לא יותר.

כעת האח דולקת בבית ובניגוד למזגן, היא אומרת את האמת. והאמת
היא שֶקר. קר בחוץ וקר בבית אבל לא אם מתקרבים מספיק לאח.
כשמפעילים מזגן אפשר לשכוח מה מזג האוויר האמיתי, לא כך עם
האח. היא מכריחה אותך לזכור את כל מי שנמצא בחוץ, ללא החימום.
היא גורמת לך להרגיש בר מזל.

האם עלינו להודות למזלנו הטוב על החימום שיש לנו בבית? הרי
לולא הוא היה לא בטוח שהיה חסר לנו. היינו מתעטפים בשמיכות
ומודים למזלנו הטוב על כך שיש לנו שמיכות. חלקנו היינו מתעטפים
ביקירינו ומתחממים מהם, ואז היינו מודים למזלנו הטוב על כך שיש
אנשים נוספים בחיינו.

אולי עלינו להודות למזלנו הטוב על הקור, שמזכיר לנו שאנחנו ברי
מזל. או שנודה על כל אלה שיש להם פחות מאיתנו, שמצדיקים את
השמחה שלנו. (דמיינו שכל אדם היה נולד בבית שיש בו אח. איש לא
היה מודה).

ואולי בניגוד לפסקה הקודמת עלינו להודות למזלנו הטוב על כך
שמתוך מיליוני זרעונים רק אחד נכנס לביצית ומספר שנים אחר כך
זכינו להתהלך על פני הכוכב הזה כאילו שזה הדבר הכי טבעי
בעולם.

שמענו מכונית עוברת ברחוב ליד הבית שלנו והיינו בטוחים שזה
גרשון. דמיינו אותו נוסע במכוניתו אל מריה, שאותה הוא פוגש
לעתים בביתה ושוכב איתה, או שותה איתה קפה ומחליף איתה טרוניות
על העולם. כעת כבר לא היה לנו ספק לגבי התחושות שלנו בהתחלה.
גרשון בוודאי היה מכוכב אחר משלנו. בדרך למכונית רעדה קלה עברה
בגבו בשל הקור המקפיא, למרות שהוא לבש מעיל. הוא הוריד אותו
והפעיל את המזגן של האוטו. הגוף יכול להיות דבר מצחיק. גם
כשהמוח יודע שהוא בדרך למקום חם ואוהב, עדיין יש צמרמורות בעור
בגלל הקור.

הנסיעה היא ארוכה ובדרך גרשון עובר ליד כמה עשרות בניינים
שונים. עד כמה שזה נשמע מופרך, אם תלכו ברחוב עם תמונה של אחד
הבתים האלה (לא משנה איזה) ותראו אותה לעוברים והשבים, ותשאלו
אותם מה יש בתמונה, בסוף יהיו כאלה שיגידו "הבית". אבל בין כל
אלה שיגידו "הבית" לגבי אחד מהבניינים שגרשון נסע לידם, הוא לא
הכיר כמעט אף אחד. את רובם הוא אפילו לא ראה מימיו, לא אמר להם
שלום, לא הביט בפניהם כדי לראות אם הם נראים לו מוכרים, לא שמע
את קולם בשביל לדעת אם אולי דיברו פעם במקרה, ובכל זאת הוא חלף
על פני הדלתות והחלונות והמשיך לנסוע ולנסוע על פני כל אותם
אנשים שאת חלקם בוודאי היה שונא אבל את חלקם גם היה אוהב,
והמשיך כך עד לביתה של מריה.

מריה, כבודה במקומו מונח, כמובן. אבל היא לא זו שהיתה צריכה
לחלוף על פני מאות, אולי אלף אנשים בשביל להגיע אל גרשון. הוא
הגיע אליה. ואיך הוא יכול היה לדעת שבאף חלון לא מחכה לו אהבה
גדולה יותר ממריה? איך הוא עומד בפיתוי לבדוק?

זה אולי נשמע כמו סיפור מופרך ואולי תתהו מאיפה ידועות לי
העובדות, אך יש דברים שפשוט יודעים והחיים קצרים מכדי לבדוק כל
עובדה לעומקה.

שפרינצק נרדם ליד האח ואנחנו פתחנו בקבוק יין. אחרי כמה כוסות
הראש התחיל להתכסות בערפל והמחשבות התחילו לבוא לאט יותר.
אנחנו אוהבים את הערפל הזה כי הוא תמיד שם. לעתים רחוקות הוא
מסתיר את הכל, אבל תמיד יש משהו שנסתר. ולראיה, הסתכלו מהחלון
ביום שנגמר הגשם. רק כשהערפל אינו אפשר להבין שהוא תמיד היה.

אנחנו מתנועעים בעולם ואין גבול לדברים שאיננו רואים. הפרטים
הקטנים שנעלמים מעינינו. מחשבותיהם של האנשים. התהליכים
המורכבים שקורים בכל עלה ועלה. העבר, העתיד. הכל שם והכל נסתר.
כשהערפל הוא כבד, הוא מאפשר לך לא לראות. אנשים צריכים את
ההצדקה הזו, כי על אף שהם במילא לא רואים, לפעמים הם מרגישים
אשמה.

אז אנחנו מתהלכים, ומתנגשים באותם דברים שוב ושוב, מנסים למצוא
לעצמנו מסלול כלשהו בלבן המסנוור. פעם אחת, נזכרנו, ראינו
בערפל הזה את גרשון. הוא היה בגבו אלינו ואנחנו המשכנו פשוט
ללכת. אנחנו מצטערים, גרשון, שלא אמרנו שלום. וטוב שלא אמרת
לנו בעצמך. אז עוד לא הכרנו.

בערפל אתה לא יודע אם ימצאו אותך. אתה מושיט את ידיך לפנים.
ברגע אחד יכולה להופיע יד אחרת ולתפוס אותך בחוזקה. אתה לא
תראה את זה מגיע, ולכן יש כאלה שחוששים להושיט ידיים. לפעמים
היד שלך נתפסת, ואז יש עוד מישהו שיכול ללכת איתך בערפל, ותגנו
אחד על השני מפני הקור. אך לפעמים אותו מישהו מגיע מחוץ לערפל
לחלוטין, והוא מושך אותך החוצה.

איזה דברים נהדרים אפשר לראות אז.

אנחנו מנסים לתאר את חייו של גרשון, כפי שכל הפילוסופים מנסים
לתאר את העולם. לוקחים מקרה שקרה, משנים את הפרטים כדי שהכל
יהיה קל יותר להבנה, ואז מספרים את זה שוב. יש שיקראו לזה
לשקר, אבל אנחנו חייבים חוב אדיר לשקרנים.

כדור שלג מתגלגל במורד ההר. זה קרה בגלל שהיה שלג, ובגלל כח
הכבידה, ובגלל סיבה אחת נוספת. הסיבה הנוספת היא נושא של הרבה
סיפורים אחרים, אבל לא של זה. הכדור מתגלגל ובתוך הכדור יש
פתית שלג. באחד הגלגולים, פתית השלג נמחץ והוא איננו עוד.

האם זו טרגדיה?

מי שיענה נכונה על השאלה הזו יודע את התשובה להכל, ובענווה
גדולה נבקש להיות התלמידים שלו.

כל עוד כח הכבידה פועל הכדור שאנחנו חיים בו ימשיך להתגלגל,
אבל מה יקרה עם גרשון? אנחנו דואגים. הוא נוסע באוטובוסים. הוא
חוצה כבישים. הוא אוכל בלי ששטף ידיים עם סבון. ומה אם יקרה לו
משהו, ורק אז נבין איזו טרגדיה נוראה זו היתה?

ליתר ביטחון, נניח שזו טרגדיה ונמנע אותה בכל מחיר. אך אילו
טרגדיות נוספות הדבר הזה יגרור, פשוט אין לזה סוף. על כן נבקש
מכל הקוראים והקוראות. פתרו את חידת פתית השלג במהרה, כדי שנדע
מה לעשות עם חיינו.

אולי אם היינו יודעים את הסיבה הנוספת היינו יודעים גם לגבי
פתיתי השלג. אך אנחנו חושדים שהסיבה הנוספת היה הרוח, והרוח לא
מבחינה בין פתית לפתית, אלא על ידי צורתו האווירודינמית. לו
היתה שם יד מכוונת היינו יכולים לשאול אותה, אך ספק אם היא
היתה יודעת.

כפי שידי, כשהיא זורקת כדורי שלג ירושלמי על קירות ועל אנשים,
אינה מודעת לתורת הקוואנטים כלל.

וכבר נדמה שאמרנו יותר מדי.

כשהבקבוק היה כמעט ריק דברים התחילו לקרות בסדר הפוך. ראינו
תינוקות זוחלים לרחם של אמם. אנשים שמים ידיים מעל המרק
ויוצאים משם מצרכים. אנשים לוקחים דברים מהבתים שלהם ושמים
בחנויות. איש איש מפרק את ביתו. עצים מתכווצים לזרע, והזרע
חוזר לפרי שהופך לעלה שנכנס לענף, שנכנס לגזע והופך גם הוא
לזרע. (בדרך המים והפוטונים מתפזרים לכל עבר, במסלולים כל כך
מוזרים שלא ייתכן שהם קרו בסדר שונה)

ראינו את המים זורמים מהים לראשי ההרים ומכל מקום טיפות עולות
ומתאספות בשמיים.

ראינו פצעים מחלימים. זקנים נעשים צעירים. כל המתים קמים
ומתהלכים ברחובות, קונים גלידה ומפטפטים על פוליטיקה ונושאים
אחרים. השמחה עולה ועולה בהדרגה, ואז הופכת להתרגשות שלאט לאט
דועכת. העצב גם הוא עולה בהדרגה, ובבת אחת נעלם.

חשבנו על פתיתי השלג ואז הם נוצרו מתוך הכדור המעוך. הסיפור
נגמר לפני שהוא התחיל (לראיה אתם מוזמנים כבר עכשיו לעבור
לעמוד האחרון ולראות שהסוף כבר שם).

ידענו באותו ערב קר, כשהאש באח התחילה להחלש, שיהיה סיפור
שייגמר כשהאש תיכבה לחלוטין. לא ידענו שאנחנו נכתוב אותו, אבל
ידענו שסופה של האש יגרור סוף של דבר נוסף. קיווינו מאוד
שנפתור את חידת פתיתי השלג לפני שזה יקרה ונצטרך לחפש דרך חדשה
להגן על עצמנו מפני הקור.

פתית השלג, בועת הסבון, ואנחנו שהולכים לחפש עוד שמיכה.

בעתיד אנשים ידעו איך לקרוא זה את מחשבותיו של זה. יהיה אפשר
באמת לראות את העולם דרך עיניו של אדם אחר, להרגיש את
תחושותיו, לפחד בפחדיו, לאהוב באהבותיו. פסיכולוגים יחברו את
עצמם למטופלים וישאבו מהם את כל הפחדים והתסביכים. הם ישתפו
אותם בזכרונותיהם הטובים ובתחושותיהם האופטימיות. לא יהיה צורך
יותר להשתמש במילים, שהן כל כך חלשות ומוגבלות. העתיד הזה
מתקרב בצעדי ענק אבל בינתיים אנחנו נשארים עם הבדידות. איש איש
בראשו, כל אחד ודעותיו ורגשותיו ומחשבותיו, ומיליארד עולמות
נפרדים נמצאים על אותו עולם ולא ייפגשו לעד.

לו יכולתי הייתי משקיף מהצד, לא מתערב, ומתאר את העולם כפי
שאני רואה אותו מרחוק. אך החיים אינם מאפשרים זאת. הנפש קמלה
ומתה והעיניים מתערפלות עד אשר לא נותר מה לתאר אלא את החושך,
וגם זאת ללא המילים המתאימות.

העולם נועד שיראו אותו מבפנים. מבחוץ, הכל סתמי כמו הדופן של
הקלידוסקופ.

למשל, בבוקר נסענו בדרך נמיר בתל אביב. עשרות גופים מתכתיים
גדולים מאוד שעטו במהירות אדירה על רצועות אספלט רחבות. הן נעו
מהר מאוד, עצרו ביחד ונסעו ביחד, אך לעולם לא נגעו. בצדדים
יכולת לראות בניינים כל כך גבוהים שאם מישהו היה עומד בקצה
שלהם לא היית יכול אפילו לצעוק לו, ולרגע נדמה היה שהרחוב נשבר
ובמקום להמשיך מערבה, לכיוון הים, הוא ממשיך למעלה לכיוון
השמיים.

כאלו הם החיים. אתה חושב שאתה מכיר מישהו טוב. אתה חושב שאתה
יודע עליו הכל. ופתאום אתה מגלה שהוא נסע בבוקר בדרך נמיר ואתה
לא יודע לאן.

או שפתאום אתה מגלה שהוא מאוהב, ואתה לא יודע במי.

זאת הבדידות שדיברנו עליה. זאת בדיוק.

הגחלים שנשארו הם קטנים ושחורים, ואחנו כבר קרובים מאוד לאח
ומכוסים בשתי שמיכות. הסיפור ככל הנראה עומד להגמר ואנחנו לא
יודעים איך נרגיש כשזה יקרה. ריקנות? עצבות? אושר? סיפוק? אין
לנו מושג ובכל זאת אנחנו ממשיכים הלאה ושואפים להתקדם. האם
המוח הפרימיטיבי שלנו לא יכול לאמוד את ערכם של ההישגים שלנו
לפני שהוא משכנע אותנו להשיג אותם? לו היה עושה זאת, לא בטוח
שטסלה היה ממציא את החשמל. אולי הוא היה חושב שאנשים עשויים
להתגעגע לחושך.

אנחנו מתגעגעים מאוד לחושך, אבל אינינו מכבים את האור. אנחנו
מתגעגעים לשקט, אבל נשארים בעיר. אנחנו מתגעגעים לאנשים, אבל
נשארים בבית במקום ללכת ולפגוש אותם.

ההסבר הכי הגיוני הוא שבעבר אנשים חיו על אי מוקף מים, שנטה
לשקוע במצולות. סביר שאף אחד מהאנשים לא דמיין שהעולם כולו כפי
שהם מכירים אותו ייעלם בקרוב, והם ייכחדו כאילו מעולם לא חיו,
נענשים על ההתפתחות שהם עשו מאז שאבות אבותיהם היו דגים. זה
מספיק קשה לדמיין עולם בלי עצמך, זה עוד יותר קשה לדמיין עולם
שאין לך בכלל מקום בו. (המון מים בכל הכיוונים. תשאלו ילד ששחה
עמוק מדי בים וחשב שהוא יטבע)

חלק מהאנשים בנו רפסודה. הם לא ידעו לאן היא תיקח אותם. הם היו
משוגעים. הם לא ידעו איך הם ירגישו כשהיא תהיה בנויה ואיך הם
ירגישו אם הם ימצאו עוד יבשה. זה היה מסוכן וחסר אחריות. לא
היה להם מושג שהעולם שלהם טובע. לא היתה סיבה לעשות את זה כלל.
אבל הם מצאו יבשה ורק הם שרדו, וכולנו צאצאים של המשוגעים
האלה. כשהיו להם ילדים שפויים הם לעגו להם והענישו אותם. אולי
בגלל זה נגזר עלינו להיות ככה.