פשוט ישבתי שם, על הבר, מבקש עוד כוסית של סאוט'רן קומפורט.
היא שם, יושבת ליד הפסנתרן, שותה בירה כהה כאילו זה הדבר הכי
טוב שקרה לה היום. היא לבד, לא משהו שהיית מצפה שיקרה לאחת
כזאת.
הוא ינגן פרנק סינטרה, והיא תיזכר בימים שבהם היא נחשבה למלכת
הערירים ולא לסימן המלנכוליה, ובזמן שהוא ינגן קלאסיקה, היא
תקיא אותה בשירותים, כי גם ככה אף אחד כבר לא באמת רוצה
להקשיב. אני לא אנסה אבל אני אדע מה יקרה עוד שנייה וגם מה
יקרה בטווח הארוך יותר. אני יודע שהיא תצא מפה, תעלה לבניין
הכי גבוה בעיר ותחשוב על זה עוד פעם. לעזוב את העולם הזה
ולהותיר אלפי אנשים בודדים ושבורי לב.
היא לא מוערכת מספיק והיא יודעת את זה. גם אני יודע את זה אבל
מי שבאמת צריך לדעת את זה משתמש בה כמו שמשתמשים במגבון שאתה
מקבל לידיך בחוסר רצון ממלצרית שחושבת שהיא חסכה לך את הטיול
לכיור.
כשהכל יגמר יהיו כאלה שיאשימו אותה כזונת תהילה דכאונית, וזה
לא מתוך כעס, אלא מתוך תסכול ועצב. יהיו אחרים שיטענו שלאחר כל
השנים, היא כבר נשחקה ושהספיק לה. ואפילו יהיו כאלה שיאשימו
אותי בהכל. אפשר לומר שכל שלוש הטענות הן טענות מוצקות ובחלקן
נכונות. אני תמיד הייתי שם כדי לראות אותה נשחקת לאט לאט, מאדם
לאדם כמו ראש של מקל סנוקר שעבר לקוחות ומשחקים רבים.
אף אחד לא באמת ידע את התשובה אפילו לא אני, אבל אני לעולם לא
אכחיש את העובדה שהייתה לי קצת יד בדבר. אחרי הכל אני לא עוצר
בשביל אף אחד, אפילו לא בשבילה. במבט לאחור יכול להיות שיכולתי
לתת לה מנוחה פה ושם, אבל למה שלה יהיו כאלה אפשרויות כאשר לאף
אחד אחר אין.
אני אעמוד לידה, ואני אראה את הגשם שוטף את הצבע מעיניה, מסתיר
דמעות שהיא לא הייתה רוצה שאף אחד יראה. זה בסדר, גם אם היא לא
בכתה, השמיים בכו בשבילה.
היא תקפוץ, ואחריה יקפוץ שובל של מטאפורות, דמעות, יזע, מילות
אהבה ושנאה. כשהיא תפגע באדמה היא תדמם סיפורים קצרים, דפי
תווים וקצת פואמות פה ושם.
לא עצרתי אותה כי לא באמת יכולתי. אבל גם אי אפשר באמת לומר
שאם יכולתי הייתי מנסה. הבנתי אותה. היא מותשת, היא צריכה
מנוחה וזאת הדרך היחידה שלה לקבל אותה.
אני מסתכל בשעון ומבין שזה הזמן לקום מהבר. הוא מנגן עכשיו
פרנק סינטרה והיא רצה לשירותים.