"אילו הם באמת היו בסדר, הם היו עולים עליו עם בולדוזר." העירה
אישתי בעוד היא מטגנת עירבובייה של ירקות קצוצים, ביצים ופיסות
נקניק. היא עדיין חשבה שכשהיא מבשלת, בעודה לבושה רק בחולצת
פלאנל שסחבה מערימת הבגדים המלוכלכים שלי,היא נראית נועזת
ואטרקטיבית במיוחד. זה אולי היה נכון כשהייתה סטודנטית כחושה
וארוכת שיער בחוג לפסיכולוגיה קלינית בגבעת רם, אבל היום, בגיל
שלושים ושש עם מניקור בצבע אדום לוהט, שתי טבעות יהלום, שעון
ספורטיבי של איב סאן לורן ושיער מעוצב בגוונים של חציל ולהבה,
היא נראתה כמעט נלעגת.
לא שהיו לי טענות, חלילה, סיוון הייתה פיקחית ועליזה, בת
להורים נדיבים וחביבים בני אצולת הרצליה ההיסטורית והיא גם
הרוויחה המון כסף, בתפקיד מנהלת בית הספר הניסויי ברעננה, משרה
שהחזיקה בה כמעט ארבע שנים. ראוי לציין שאהבתי אותה, עד כמה
שטענה כזו בלתי נתפסת אחרי פרק זמן מיתולוגי של שבע שנות
נישואים. מדי פעם הייתי מוצא בה אפילו דברים חדשים, מרתקים. זה
היה נפלא.

ריחות הטיגון עלו באפי וגרמו לקיבתי הריקה לעקצץ, אבל גם זה לא
הספיק כדי להתיק אותי מצפיה במהדורה המיוחדת של ה CNN. כרגע
המצלמה התמקדה בערבי זקן, קרח בעל פנים בצבע חום כהה ועור לח,
שהיה מצוייד גם בשפם אדיר
. "שייך פאוזי סאלים חאג'ד מהעיר יאטה", זרמו הכתוביות וריצדו
מתחת לפניו המיוזעים.
"הוא מיאטה!" הרעתי " סוף סוף אחד שיודע להחזיק פטיש."
נראה שהשייl פאוזי בהחלט מתכוון להצדיק את המוניטין שהענקתי לו
. הוא הניף מה שנראה כמו פטיש עשר קילו בשתי ידיו והניף אותו
באוויר. בשלב זה נראה היה ששפתיו ממלמלות משהו,אבל לא ניתן
לשמוע הרבה בגלל כל רעשי הרקע מסביב. הפטיש הוטח פעם אחר פעם
בקיר בלוקים,שהיה כבר שבור לגמרי והתיז ממנו שברי אבנים וענני
אבק. אחרי שלוש או ארבע מכות, סגרו שני כוהנים לובשי טליתות
תכולות ומכנסיים לבנות. הם נטלו ממנו את הפטיש והעבירו אותו
לשייח הבא שכבר חיכה לתורו.

"אנו נמשיך מיד בשידור הישיר מהר הבית." הודיע במבטא ברוקלינאי
שרקני, הכתב של CNN בשטח, גם הוא כהן  עטוף טלית. בטח שלפני
שלושה שבועות, הוא למד גמרא בישיבת אש התורה ולא העלה על דעתו
שהגורל יהפוך אותו לרכש נחשק אצל כל רשתות הטלביזיה
הבינלאומיות. בהתחשב בקריירה הקצרצרה שלו, הוא הישיר מבט יציב
אל המצלמה ובישר לצופים שהשידור יעבור אל האולפן בניו יורק
לצורך מבזק חדשות קצר.
בקריינית הבלונדינית  באולפן CNN בניו יורק, לא היה שמץ של
חוסר שגרתיות. היא הודתה במתק שפתיים לנועם ולכל הצוות של הר
הבית ואז סיפרה על החלטת הקונגרס מאתמול לאשר את החוק לפירוק
הצי האמריקאי. אחרי החדשה הזו הוקרנה על המסך דמותה של
בלונדינית אחרת, צעירה בהרבה, שהייתה עטופה במעיל פרווה שחור
וארוך וחייכה חיוך גליפלוזי וורוד ובוהק מתוך טבעת מאבטחים
כושים, ענקיים שהקיפו אותה מכל עבר. האנגלית המצועצעת של
הקריינית, הייתה קצת יותר מדי בשבילי, לפני ארוחת הבוקר, כך
שהחוויתי בידי כדי להפעיל את  התרגום האוטומטי  . "לראשונה
בחייה תמריא האדמורית ציפורה חנה מסאטמר לישראל. " הכריז הקול
המסונטז "היא תעלה בעוד שעתיים על טיסה מיוחדת של אלעל תל
אביב. בתשובה לשאלתנו היא הודיע כי משפחתה שמחה על ההזדמנות
הזו לבטל את החרם על חברת התעופה הלאומית של ישראל ובכך לסיים
התנצחות מיותרת שנמשכה כמעט שבעים שנה. "
"היא בכלל לא אדמורית" אמרתי "כדי להיות אדמורית היא צריכה
להתחתן עם אדמו"ר ופייגי טייטלבוים היא בת של אדמו"ר ואחיינית
של אדמו"ר, אבל כרגע היא בכלל לא נשואה. "
"גם הבלונד הזה בכלל לא טיבעי אצלה, " ענתה לי אישתי שכבר עסקה
בכירסומה של ארוחת בוקר עתירה בשומן טראנס, " שים לב לגבות
שלה, היא ג'ינג'ית כהה בדיוק כמוני. "

הסבתי לשניה את עיני מהמסך כדי להביט לשניה בשערה של אישתי
שהיה מערבולת מופלאה של חציל ופלטינה, אבל מיהרתי לחזור אל
המסך שהראה עכשיו צילומים ראשונים מזירת השרפה של קתדרלת פטרוס
הקדוש ברומא. סילוני התאורה של צוות השידור חשפו בעיקר עשן
ושרידים עמודי עץ מפוחמים. ברקע נשמע קול משולהב מדבר
באיטלקית.
"אתה חוזר היום מאוחר, נכון?" אישתי סיימה את ארוחתה, השליכה
את הצלחת ואת המחבת אל המדיח.
"בבקשה תשקה את העציצים לפני שאתה יוצא. " היא נעצה מבט מהורהר
בהריסות הכנסיה על מסך הטלביזיה וקימטה את מצחה כאילו ניסתה
להזכר במשהו.
היא נכנסה אל האמבטיה לבסוף ולפני שהיא טרקה את הדלת אחריה,
היא הוסיפה, "ואל תשאיר אחריך חורבן. "

סוף כל סוף חזרה המצלמה להר הבית, ראשית ממבט ממעוף הציפור
כשהיא מרפרפת על פני הענן המבהיק והמתערבל שכיסה את המקום עליו
ניצבה כיפת הסלע, ואז בעדינות התכנסה התמונה אל האזור הכהה
יותר, המגודר בלוחות פח גלי לבנים שסביבם ניצבה חומה של
תמוכות, שבתוכו עוד ניצבו כמה שרידי קירות ממה שהיה עד לפני
שבועיים מסגד אל אקצא.  הצלם כנראה היה טרי לא פחות מנועם, ומן
הסתם כהן כמוהו ולמרות שהייתה לו יד יציבה הוא נטה לביצוע
תקריבים דרמטיים. הפעם הוא התמקד ממש בפניו השחומים של שיך
נוסף, שאודי עבדללה נאחסוז, שהגיע כל הדרך מטריפולי בלוc כדי
להכות בלבנים שנותרו שלמות במסגד אל אקצא.

"לפי דעתי זה נחמד מאוד שנותנים להם לקחת חלק בטיהור הר הבית."
מילמלתי כאילו לאישתי, שהייתי בטוח שאין סיכוי שתקשיב לי
כשאוזניה מלאות קצף. מראה השייחים הנכבדים,שבאו במיטב
מחלצותיהם, כדי להרוס את מה שהיה ההיכל הקדוש להם, עד לפני
שבועיים, כישף אותי. נראה לי שהייתי יכול להביט בהם לנצח, כשהם
מתייצבים מול המצלמות ומטיחים את הפטיש בקירות. אכן, יש קסם רב
בנבואה שמתגשמת.

קול ציפצוף שרקני מכיוון הדלת שיסע את הרהורי.
"אוי באמת מי זה יכול כבר להיות בשעה כזו?" תהיתי ועניתי
לעצמי, שזה בוודאי אחד מהשכנים, שבא להתריע על שהשארתי חלון
חצי פתוח באוטו.
מיד כשהדלת נפתחה, נמשכתי החוצה והוצמדתי לקיר חדר המדרגות,
בידי ביריון בווסט חום ובמשקפי שמש שקופות למחצה. בצמוד אליו
עמדה בחורה גוצה לבושה גם כן באותו סוג של ווסט ומשקפי שמש
ושהצמידה לגרוני מכשיר קהה וקר למגע, שכנראה היה הולם חשמלי
מאיזה סוג.
"שתוק", הבחורה ציוותה בקול שקט, "אתה תבוא איתנו."
לא היה לי ספק שהחלאות האלו, הגיעו מהמחלקה לאבטחת אישים של
השב"כ, ותארתי לעצמי גם מי שלח אותם.
"אם זה בשביל שובל," מילמלתי "כדאי שאני אקח את קלסר הסקיצות
שלי."

"מה במה שאמרתי לא ברור לך?" הבחורה התחילה לצרוח וכמעט סדקה
את המייקאפ בצבע חום מאובק שהיה מרוח ברשלנות על לחייה. "אני
אמרתי לשתוק."

"מה הולך כאן?" אישתי ידעה ללכת בשקט ובמהירות אפילו כשהייתה
נעולה כפכפי עקב אופנתיים. היא הצליחה להגיע למרחק של חצי מטר
מהשבכניק בלי שישים לב ואני חייב לציין שכשלבשה חלוק פרווה
ארגמני ועמדה על עקביה המוגבהים בשיער גולש ובאיפור קפדני מלא,
היא הייתה בהחלט מחזה מבהיל, בפרט שהמבטים החודרים מעיניה
התכולות והנוקבות, היו הכלי העיקרי בו השתמשה כדי להחזיר ילדים
מופרעים לתלם.

השבכניקים נראו מבועתים. הבחורה השמנגוצה ירתה בדביל מבט של
"הכל באשמתך" והוא מבחינתו נראה קרוב לאיבוד שליטה. זה היה
מדאיג, חלאות שכאלו היו חמושים בדרך כלל ולא רציתי שיתחילו
להשתולל בקרבת אשתי האהובה.
"הכל בסדר יקירה", נאבקתי כדי לגרום לקול שלי להשמע נורמאלי
"הם עובדים עם שובל ואני צריך ללכת איתם. תוכלי בבקשה להביא לי
את קלסר הסקיצות שלי. הוא נמצא בחדר העבודה על השולחן הקטן.
הוא קלסר ירוק וגדול. לא תמצאי שם קלסר ירוק אחר."

פניו השטוחות של השבכניק נפנו אלי ואל אישתי חליפות. הבחורה
ירתה בו מבט מתריס ומאשים. קיוויתי שתהיה לי דרך לפגוע בהם
לפני שהעניין יגמר, אבל כרגע רק חשבתי איך להרחיק את אישתי
מהסכנה.
"אתה בטוח שזה בסדר?" אישתי נעצה בבחורה מבט גבישי ורוטט, אבל
נסוגה חצי צעד.
"בוודאי שזה בסדר," הבטחתי לה "רק את הקלסר, כדי שנוכל לסיים
עם זה ולחזור."
סיוון ירתה בהם עוד כמה מבטי חימה חטופים ונכנסה בחזרה דרך
הפתח. שובי נראו מתוחים מאוד, אבל לא נעו. כנראה שהניחוש שלי
בנוגע לשובל לא היה רחוק מהאמת.

זמן רב מדי לקח לאישתי לחזור עם הקלסר. כמעט שתי דקות יותר
מהצפוי וההמתנה בתנוחת הנלכד, לא הייתה נוחה. מה שהטריד אותי
יותר,הייתה השאלה, למי אישתי טרחה להתקשר בזמן שהייתה בבית. לא
ידעתי אם היא הייתה בקשר עם שובל בשנים האחרונות, למעשה כבר
הרבה זמן לא דיברנו על החברים הקודמים שלה.
בסופו של דבר היא הופיעה ובמקום לפנות אלי, ניגשה הישר אל
הנערה הגוצה דחפה לידיה את הקלסר ואמרה "שובל צריך את זה."
לכדורית לא הייתה ברירה אלא להכניס את ההולם שלה לאנשהו
ולהחזיק את הקלסר בשתי ידיה, בעוד השבכניק מנתק אותי מהקיר
והודף אותי לכיוון המדרגות.

לא התפלאתי בכלל שהוליכו אותי לאחד מהרכבמ"ים החדישים, אותם
ג'יפים שהיה להם מחולל דחף מגנטי שאפשר להם לבצע קפיצות קצרות
באוויר במחיר תצרוכת דלק אסטרונומית. ארגוני איכות הסביבה
הצליחו להביא לפסילת השימוש בהם בשוק הפרטי בישראל כך שרק
גנרלים ומיני סוכני ביטחון יכלו להנות מהמותרות הטכנולוגיים
הללו, בתואנה שנדרשת להם דרך לעקוף פקקי תנועה. השבכניק דחף
אותי לתוך המושב האחורי שהיה למעשה תא מעצר אטום וחסר חלונות
וסגר את הדלת בחבטה עזה. המכונית הביונית המריאה בקפיצה מטלטלת
ואז נחתה שוב וחוזר חלילה במשך שלושים או ארבעים פעם . לא
יכולתי כאמור לראות את הדרך אבל הלחץ באוזניים שלי הבטיח שאנו
עולים במהירות ואילו הזינוקים התכופים היו סימן לכך שאנו נעים
בעיקר במרחב עירוני . אחרי כמעט חצי שעה של נסיעה, עצר הרכב
באופן שנראה סופי ואני הייתי מוכן להתערב על כך שאני בירושלים,
אותו מקום שלאחרונה ראיתי כל הזמן בטלוויזיה.

הדלת נפתחה לתוך חלל שהיה חשוך כמעט לגמרי. הצצתי החוצה
בזהירות וראית שאת הרכב"ם החונה, מקיפים מסכים כהים שאחרי
בחינה מדוקדקת יותר נראו כמו וילונות שחורים מאיזה אריג
תעשייתי עבה.
" צא! " השבכניק הופיע לצד הפתח ונבח אלי. הייתי מופתע לגלות
שהוא מצליח לראות משהו בחושך, כשגם משקפי השמש עליו. התמתחתי
והזדחלתי החוצה. שני השבכניקים עמדו לידי בדממה וכנראה המתינו
למישהו או למשהו.
ברגע זה הבנתי היכן אני. הוילונות כנראה נועדו לבלבל את אותם
אנשים שהובאו לפה, אבל אני אחרי הכל, הייתי אדריכל כמעט עשרים
שנה וזיהיתי בקלות את תקרת הבטון הצבועה ואת הריח הנחבא של צבע
אפוקסי,שהגיע מהרצפה החלקה. היינו בחניון האח"מים של רובע
ממילא. אין ספק ששובל בחר את המפקדה שלו בתבונה רבה.

לפתע הוסט אחד מהוילונות ואור חלש זרחני וירקרק הבליח מבינהם.
דמות יצאה מבין הצללים וקרבה אלינו במהירות.
השבכניקים נדרכו. זה כנראה היה האחראי עליהם. כשהתקרב זיהיתי
אותו. לפני כמה שנים הוא הודח מהפיקוד על יחידת החילוץ של חיל
האוויר, בגלל סיפורים על התעללות בטירונים. אני זוכר את הרעש
שעשו ההורים, אחרי שהתגלה שלצבא לא התחשק לזרוק אותו לכלא.
זכרתי את עיניו העגולות והשחורות, את שפתיו הבולטות והמתפתלות
ואת שערו הקצר והמקורזל והרגשתי שהוא חלק מעולם, שאני להכיר
מקרוב.
כשהתקרב אלי נראה שהוא מנסה להדביק חיוך מלאכותי על פני
הסוציופט שלו. הניסיון הפך אותו למפחיד יותר ואת הסוהרים שלי
לעוד יותר עצבניים.

" איך הייתה הנסיעה? " הוא שאל אותי כשהיה בערך במרחק שני
מטר.
"אני אדבר על זה עם שובל" הבטחתי " אבל לפני זה, אני צריך
שהגברת תחזיר לי את המסמכים שהבאתי לעיונו של שובל."
"איפה המסמכים שלו?" המקורזל נעץ בגוצה מבט שהיה יכול להפוך
ברווז לשישליק.
"הנה זה," היא הגישה לו את הקלסר ואחרי שנעץ בה עוד מבט מצמית,
היא מיהרה  להסתובב ולדחוף אותו אל ידי.

"טוב עופו מכאן." הוא נבח עליהם "אני יראה אחר כך מה לעשות
איתכם." הוא רמז להם על המיסעה שעלתה אל קומת הכניסה של החניון
והם מיהרו לסגת אליה, כשהם מחליפים מבטים מבולבלים. כנראה שהיה
ברור להם, שהם יצאו בחזרה עם הרכב.

"נו, מה קרה בדרך?" הוא שאל אותי בטון מתוח "הם עשו לך משהו?
הם פלטו איזו שטות?"
ידעתי שאני יכול להמשיך וללכלך עוד קצת על השבכניקים, אבל
הייתי בפיג'מה עם כפכפים ובלי ארוחת בוקר והקלסר האידיוטי נדמה
כאילו שוקל עשרה קילו, לכן החלטתי להעלות את השיחה על פסים
קונסטרוקטיביים ככל הניתן.
"עזוב אותך, באמת" נחרתי מולו "איפה שובל?"
לרגע היה נדמה לי שהוא הולך להתפרץ עלי, אבל אז חזר החיוך
המלאכותי וכיסה את תוויו הטיבעיים והוא אמר "תלך ישר עד הוילון
ואז תעקוב אחרי האורות הכחולים."

זה נשמע כמעט מוזר אבל זה היה עדיף  מלהישאר איתו ליד הרכב"ם,
כך שהדקתי את הקלסר אל חזי, תוך ניסיון שווא לחסום את הצינה,
והתחלתי לצעוד. הוילון היה למעשה מערכת סבוכה של וילונות
חופפים שמנעו גם רעש וכנראה גם מעבר אותות אלקטרומגנטיים. מעבר
להם הייתה הרצפה עשויה ממין פלסטיק שקוף שתחתיו ריצדו שורות של
אורות בצבעים שונים. בהתחלה חשבתי שמדובר במסך ענק של גביש
נוזלי, אבל מבט בוחן יותר הראה, שזו הייתה פעולה של מספר
מחוללי הולגראמות מסונכרנים. תעלול טכנולוגי מעניין, שנחשב עד
עכשיו לכמעט חסר תועלת, למעט במופעי ראווה כמו פתיחת
אולימפיאדת הנכים.

מסתבר שבפועל היו האורות די יעילים. עקבתי אחרי הקו הכחול
הנוצץ בתוך מבוך סבוך של מסדרונות אפלים לחלוטין, עד שיתר
האורות התפצלו הלאה ונעלמו אחד אחרי השני באפלה, ונותר רק הקו
הכחול, מתוח הישר אל תוך החושך. רצה הגורל שהיה לי חוש כיוון
נדיר, ותמיד הסתדרתי במערות וכרגע הייתי בטוח שהמסדרון מוביל
אותי היישר צפון מזרחה, אל מה שהיה מתוכנן להיות אולם הקולנוע
האקזוטי של רובע המיליונרים של ממילא. הקולנוע מעולם לא נפתח,
הקואליציה הדתית דאגה לזה. גם המיליונרים כנראה כבר גורשו
מכאן, לרגל הסדר החדש ושובל ירש אותם, בר מזל שכמותו.
הצדעתי לתבונתו של שובל במיקום המפקדה שלו עשרים מטר משער יפו.
זה היה מיקום הרבה יותר מוצלח אסטרטגית מבית ראש הממשלה, במעלה
רחוב אגרון או ממשכן הכנסת, אי שם ביערות המערב.

בעודי מהלך התחלתי לשמוע קול נגינה ושירה, שניהם עדינים
ומתוקים ביותר, עד שנשמעו כמעט מסונטזים. ככל שהתקרבתי אל מקור
הקול, אי שם לפני, התחלתי לזהות אותו. זה היה השיר הדתי משיחי
הידוע שמילותיו נלקחו מאחת מנבואות הגאולה "כי עין, כי עין
בעין יראו, בשוב השם, בשוב השם לציון."
בדרך כלל שרו את השיר הזה בחורי ישיבה מיוזעים, בקולות ניחרים
מרוב ריקוד, אבל הפעם הזימרה נשמעה כנראה  מפי מוסיקאית
מקצועית, מוכשרת מאוד בעלת מבטא צפון אירופאי.

למרות עייפותי והבחילה שהרגשתי, גברה עלי הסקרנות ואני מיהרתי
להתקדם לכיוון הקול. אחרי דקה או שתיים נתקלתי בוילון כהה
נוסף, שמאחורי השתרע חדר מואר בנרות ומרוהט ברהיטי עץ כבדים
ואיכותיים, שכנראה נשדדו מאחד מהמיליונרים המגורשים זה לא
מכבר. לצד שולחן ענק מעץ כהה ישבה בחורה יפהפיה ופרטה על מוזהב
תוך שהיא שרה בהתלהבות כשמבע של התעלות שפוך על פניה מצבע
השמנת הטריה. פיגמנטים כאלו, שילוב של עור צחור לא מנומש ושיער
בצבע דבש אפל, לא היו מצויים בצד זה של המזרח התיכון. גם בלי
לשמוע את המבטא הזר שלה, ניחשתי שהיא אחת מאותם רבבות
סקנדינבים שנתקפו אקסטזה דתית בשבועות האחרונים, והחליטו שהם
מצאצאי בני ישראל ודרשו כרטיסי טיסה אל ארץ הקודש.

הממשלה הישראלית קיבלה את ההגירה הפתאומית הזו ברוח טובה
יחסית. אחרי הכל הערבים באזור ירושלים וחברון נמלטו בהמוניהם
ברגע שהערפל הזוהר החל לעכל את כיפת הסלע ונראה היה שסוף כל
סוף יש כאן טיפה מקום להתמתח.
נראה לי שהייתי יכול להמשיך ולבהות בנגנת במשך שעות, למרות
כפכפי האצבע המעצבנות לרגלי והגעטקס הדק והקרוע, אבל שובל קם
ממקומו מאחורי השולחן, הדף את המקלדת שלו הצידה וחייך אלי בעוד
הוא נשען קדימה על המכתבה במרפקים ישרים.

"אכן סר מר המוות." אמרתי את המשפט הפרובוקטיבי  ביותר שיכולתי
לחשוב עליו, כשאני מצר על כך שהנורווגית המדהימה בוודאי לא
הבינה מילה.
שובל החווה לנערה קצרות והיא הניחה את הנבל ושילבה את ידיה
מתחת לגלימה הזהובה והנוצצת שככל הנראה הייתה לבושה היחידי.
"אני ממש מצטער שלא צילצלתי כשהגעתי ארצה." הוא אמר ונשמע היה
שהוא באמת מצטער.
לא הגבתי.

קשה היה לי להאמין שאחרי שתים עשרה שנה, זה שוב שובל שעומד
מולי. הוא נראה כמעט בדיוק כמו ביום שהוא נפרד ממני, עם איזה
סיפור מצוץ מהאצבע על עיסקי משפחה במערב ארצות הברית. כולנו
ידענו למה הוא מיהר כל כך לעזוב, אבל איש לא האמין שהוא יישאר
בניכר יותר משנה שנתיים. עם הזמן הסתגלתי. האימיילים בוששו
מלהגיע, שיחות הטלפון התמעטו ונקטעו מסיבות לא ברורות. במשך
תקופה מסויימת שנינו השתעשענו באפשרות הדימיונית, של מסע משותף
מחוף אל חוף בכבישים המקומיים של ארצות הברית. פינטזנו על
סטייקים בדקוטה ועל אווזי בר צלויים במערב וירג'יניה ועל מסע
בסירה במורד נהר האידהו, כשאני לפחות, מודע לעובדה שהמסעות
האלו רחוקים מהמציאות וממשיכים להתרחק, כל זמן שהקריירה של
סיוון מתחילה להתפתח והמעסיקים שלי לפתע מתייחסים אלי
ברצינות.
אחר כך הסתבר לי, שכל אותן השנים שובל באמת עבד בעסק משפחתי,
עסק שהיה בן למעלה משלושת אלפי שנים. כשנזכרתי בזה, כמעט
וריחמתי על סיוון.

"כל כך טוב לראות אותך, נועם." הוא הוסיף לדבר כשהבין שאני לא
מתכוון לענות לו. האמת שהוא נראה הרבה יותר טוב מאותה דמות
שנראתה בטלביזיה כשהיא חוצה את אולם מקבלי הפנים בנתב"ג בחברת
נשיא ארצות הברית, נשיא רוסיה ועדרים משתוללים של מאבטחים
ושומרי ראש. הוא לא נראה אפל או מלכותי במיוחד. זה היה אותו
שובל בתוספת כיפה שחורה קטנה בסגנון אמריקאי וכמה שערות לבנות
בזקנקנו המחודד והמסורתי. אפילו החוטם הפחוס שלו, שהיה מקור
להרבה מאוד בדיחות, בצבא לדוגמא, נראה חמוד להפליא.
"שובל," אמרתי כדי להרגיע בעיקר את עצמי "באתי ואני מאוד רוצה
לעזור לך, אבל הוציאו אותי מהבית בלי בגדים ובלי ארוחת בוקר
ואני מרגיש קצת מעורער."
"כמובן," הוא אמר כצפוי ופנה אל היפהפייה באנגלית מדויקת וחסרת
מבטא וביקש ממנה באדיבות לסור לאנשהו ולהביא משהו לאכול.

הנערה שלחה אלי חיוך שורף במתיקותו והזדקפה בלי להתבייש בכלל
במתאר של גופה הנשי שנראה בברור מתחת לגלימה הדקה.  באותו רגע
כשקמה ממקומה, נחשפה אחת מכפות רגליה היחפות ואיתה נחשף קעקוע
צבעוני של שושנת הדרום בצד הפנימי של הרגל, בתוספת ציפורניים
צבועות להפליא בבורדו וטבעת כסף דקה, עליה נחרתו רונות, שהייתה
ענודה על האצבע הסמוכה לבוהן. הקישוטים האלו הצביעו כנראה על
היותה של הבחורה, חלק מקבוצה רוחנית או בוהמיסטית בחייה
הנורמאליים. תהיתי ולא בפעם הראשונה, האם יש לצימאון
האוונגארדי איזשהו קשר עם הנשמה היהודית.

הצלחתי להעתיק מבטי מגבה של היוצאת שנעלמה בין הוילונות וחזרתי
אל שובל.
"התגעגעתי אליך," הודיתי כדי לכפר על האדישות הקודמת "באמת
שהתגעגעתי אליך, אבל לא חשבתי שנחזור וניפגש ככה. האנשים האלו
ששלחת להביא אותי הם חלק מהעולם הישן, חלק שאסור לו לשרוד,
בדיוק כמו שלשייכים האלו מערב הסעודית אסור לשרוד. הגופות שלהם
צריכות להמצא צפות באיזו ביצה."
"קח" הוא פתח את המגרה הראשונה של השולחן והוציא ממנה אקדח
סמית אנד ווסון, מהדגם ששימש את השוטרים בדרום מערב ארצות
הברית. הוא הניח אותו על קצה השולחן הקרוב אלי והרים אלי מבט
"אני יכול לקרוא להם עכשיו ותוכל להרוג אותם בעצמך. את הגופות
שלהם ימצאו איפשהו."

שתקתי.
"שב כבר!" הוא הורה לי על כורסת עור בהיר משובח שנראתה כמו רכש
של השנה האחרונה בטולמנס.
נפלתי לתוך הכורסא בהכרת תודה, כשאני גורף את הקלסר אל חזי.

"אתה לא הראשון שאני צריך להזכיר לו שאנו מתכוננים להקים כאן
את מלכות בית דוד ולא את הרייך הרביעי." שובל יצא ממאחורי
שולחנו והחל לפסוע בחדר כשפניו קורנים במה שנראה כמו התרוממות
רוח אמיתית. הוא תמיד היה האופטימי שבחבורה, למרות כל האירועים
המשונים בחייו. איבוד הזיכרון של אבא שלו באופן פתאומי היה
סיפור אופייני אחד, וסיוון סיפור לא פחות אופייני אחר.
אני לא הייתי מהאנשים שהאמינו בניחומים או בנחמה, אבל בכל זאת
כל פעם שהתרחש איזה דבר משונה לשובל, כמו אותו פרוייקט גמר שלו
בעיצוב תעשייתי שצולם במצלמות אבטחה כשהוא נעלם מתוך הכספת
ב"בצלאל", הייתי אומר לפחות לעצמי שהיה יכול להיות גרוע יותר,
באמת.

"אפשר ללמוד מטעויות של כל אחד." אני ממלמל.
"טוב," שובל התעלם מהמשפט האחרון ונעמד סמוך לשולחן "אתה בטח
יודע למה אתה כאן."
"בשביל זה." הנפתי את הקלסר "אוטוסטראדת גיא בן הינום."
"כמובן," שובל נחר באותה טיבעיות של תלמיד כיתה י"א שמגלה
שהסנדוויץ' האהוב עליו נמרח לכל עומק הילקוט שלו "בטח חשבת על
כבר עשרים פעם מאז שהגעתי ארצה, בעוד אני מתרוצץ בניסיון לכבות
כאן את כל השרפות. כמעט ושכחתי עד כמה אתה מבריק. איך אתה
מפענח תכנון עירוני כאילו הוא היה תשבץ. יש לנו שלושה חודשים
עד סוכות, ההיכל כבר יהיה בנוי, זה מובטח לנו, אבל לי לא היה
מושג איך נביא לשם קרוב לארבעה מיליון אנשים, בו זמנית ואז
ניזכרתי בסקיצה שלך מלפני עשרים שנה, על הנתיב שיעקוף את מרכז
ירושלים מלמעלה, היישר אל הר הזיתים."
עיניו נצצו בהתלהבות ואילו הוילון התנועע  ומאחוריו צצה
הנורווגית  אוחזת במגש עץ קטן ועליו בורקס טורקי חם ולצידו
ביצה קשה פרוסה ושני מלפפונים כבושים עבים מאוד, כמעט עבים
מדי.

היא ניגשה אלי וריח השמפו הנוכרי תקף את נחירי והותיר אצלי
אסוציאציות של דבק אורנים מעורב בדם קפוא. כיוון שלא היה לה
היכן להניח את המגש היא הניחה אותו על השולחן בסמיכות והטילה
בה מבט שואל.
"בסדר גמור," אמרתי בעברית כשאני לא מפסיק לתהות מה מחזיק את
הגלימה שלה במקום.
לפתע שובל נראה עצבני במקצת, כנראה שהנורווגית הרסה לו את
הפאתוס. הוא סילק אותה בניד ראש קצר וחזר אלי .
"אתה יכול לאכול." הוא אמר "אל תתן לי להפריע לך."
"אתה לא מפריע" גררתי את הכורסה בעודי עיני מנסות לעקוב אחרי
הגלימה הזהובה הנעלמת "אני רואה שמישהו דואג טוב לאינסטלציה
שלך."
"איך אתה מצליח להרוס הכל?" שובל הפנה אלי את גבו ונדד אל הצד
השני של השולחן שם הוטבע בתוך המשטח מסך מחשב שטוח שהתעורר
לחיים לאחר ששובל לחץ נגע בו כמה פעמים במהירות.
"אתה יודע מה כתוב בזוהר על המשיח?" הוא  שאל "אתה יודע עד כמה
זה חשוב, שהדעת של המשיח תישאר בהירה וטהורה ללא הפרעות וללא
לחצים?"
"הזוהר?" גיחכתי בעודי לועס את הבורקס האלוהי ומתמכר למגע הבצק
המתפצפץ בין שיני "אשריך שנתפסת על דברי תורה" אני מצטט את
מדרש תנחומא וממשיך ללעוס.
"אני סתם מקנא בך ואין לי על מה," אמרתי לו "זו תגובה
הורמונאלית טיבעית. אתה זוכר שכמעט הלכנו מכות פעם בטיול רק
בגלל ששתי כוסיות עברו לידינו?"
"נחל עורבים זה היה או הקניון השחור" שובל הרים אלי את מבטו
מהמסך וגיחך כשאפילו ביטנו רועדת "איזה כוסיות אלו היו, אבל
אני זוכר שלא ממש רבנו אז, זה היה מין ויכוח שהתדרדר לרמה
אישית, אבל לא מעבר לזה."

"אפרופו ויכוח", נגסתי באחד מהמלפפונים ונשענתי לאחור "זה לא
מוזר בעיניך הקטע הזה של פייגל'ע טייטלבוים שככה צצה לפתע?
אנחנו תמיד ידענו עד כמה הנשים בחצר סאטמר חזקות ורבות השפעה,
אבל אף פעם לא ראינו אותן בפעולה. פתאום צצה לה אדמו"רית תוססת
ובלונדינית שמרשה לעצמה להיות רווקה בגיל עשרים וארבע ולהצטלם
באירועי צדקה במוזיאונים של ניו יורק, יחד עם מיליונרים גויים
ושחקני קולנוע הומואים ואילו בחצרות הסאטמריות, הקיצוניות
והאלימות, אף אחד לא מנדה אותה, היא אפילו נחשבת אהובה ומקובלת
הן על סבתא שלה הפסיכית והן על ידי הדודים שלה, שכבר עשרים שנה
מנסים לרצוח אחד את השני."
"אתה באמת מבריק או שיש לך נשמה של עיתונאי צהוב." שובל כמעט
והסמיק "האמת שפייגי טסה הנה כדי להיפגש איתי. זה אמור להיות
דייט שני ויכול ששאחריו אנחנו נכריז..."

"מה תכריזו ?" צרחתי "מה? שאתה יורק על זכרם של אבא שלי ואבא
שלך שעלו להילחם בלבנון, על זכרם של אלו שמתו בכל המלחמות
האלו, בעוד החלאות של סאטמר מוכרים תכשיטים מזוייפים לכושים
בניו יורק ואוספים כסף כדי לחרבן לכולנו על הראש?"
"הם הציעו!" פניו של שובל כמעט הכחילו כשהוא הכה באגרופו על
השולחן "זו הייתה הזדמנות לסיים את המלחמה הזו בין היהודים
שנמשכת כבר כמעט מאה שנים, זו הייתה הזדמנות להיות עם אחד. הם
הלכו לקראתנו הרבה כשהם הניחו לפייגי להסתובב ככה. מבחינתם זו
הייתה שבירה של כל המוסכמות."
"כן" נשפתי "פייגי הקטנה למדה לדבר עברית וקנתה סיכות יהלומים
בגאלרי לאפייט ובזכות זה כולנו אמורים להריע לרבנים של סאטמר."
מחאתי כף בציניות. שובל שתק.
"אבל אני רוצה להזכיר לך שמשיח בן דוד הגיע," המשכתי "המלחמות
נגמרו, הכנסיות נשרפו והערבים ברחו כל כך מהר בלי לעצור
ולהשתין. אתה העפת את הרפורמים מכל המדרגות, למה לנטורי קרתא
מגיע יחס טוב יותר?"

לרגע נראה היה ששובל רוצה להעיף עלי משהו אבל הוא שלט בעצמו
ובצעד מדוד נכנס אל מאחורי שולחן הכתיבה והתיישב חזרה במקומו.
"הם האמינו תמיד." הוא אמר בקול נמוך בלי להרים אלי מבט "עם כל
מה שאתה אומר, פייגי היא יהלום אמיתי, היא שנונה וטובת לב.."
"היא בלונדינית עם אף סולד והיא יודעת להתאפר, מה שהופך אותי
למעריץ שלה באופן אוטומטי," כבר הבנתי שהסיפור לא ממש תלוי
בשובל ולא רציתי להמשיך לריב.

" יופי, " הוא הסכים לחזור ולהביט בי " מה בדבר הגשר הזה?
נצליח להרים אותו בשלושה חודשים? "
"הגשר הוא רעיון גרוע," הזזתי את המגש עם שרידי הבורקס הצידה
ופתחתי את הקלסר "האמריקאים היו מצליחים לעשות את זה, עם קורות
פלדה. יש להם מספיק ברזל ומספיק רתכים. כאן זה לא יסתדר, עד
שיגמרו לשנע את הברזל ולפרוק אותו זמננו יסתיים. חוץ מזה, כבר
לא עובדים ככה. מפלצות הפלדה יקרות מדי ובזבזניות מדי, הן
מזהמות ודורשות עבודות אחזקה שוטפות עם חומרים כימיים מגעילים.
גם ככה, תוך כמה שנים הן ירקיבו."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאל שובל בנימה קצרת רוח "שניתן לאנשים
לחכות בפקקים במשך ארבעים ושמונה שעות? שנאסור על יהודים לעלות
להר הבית כמו בימי הביניים?"

"יש לי רעיון אחר" הוצאתי גיליון מהקלסר ופרשתי אותו על השולחן
"יש מערכת כבישים מצויינת בצפון ירושלים, הבעיה היא שהיא לא
ממש מגיעה לאנשהו. לפני שבוע שאלתי את עצמי, בשביל מה בכלל
אנחנו צריכים את צפון העיר העתיקה? את ואדי ג'וז ? את בית
חנינה? אף אחד כבר לא גר שם חוץ מבוזזים וחתולות. בוא ונהרוס
את המקום."
"את העיר העתיקה?" שובל הביט בי כאילו נפלתי עליו מהמאדים ואמר
בקול מבולבל "יש שם כל מיני הממממ"
"הכנסיות נהרסו, התושבים ברחו, שובל" נהמתי לעברו "לא נותר שם
דבר שראוי לשימור. יהודים לא גרו שם בעת העתיקה. תחשוב על
הטופוגרפיה של המקום. אתה יכול ליישר אותו לצפות אותו באספלט,
לשים ביתן שמירה ליד שובו בנים ולהנחות את השומר להעביר רק
מכוניות של כוהנים בבגדי לבן."
" ליישר? " מבטו של שובל עדיין היה נרעש, אבל נראה שהרעיון
מתחיל לעניין אותו.
" כן, " קמתי ממקומי ונשענתי בעצמי על השולחן "שובל, תכניס לשם
טנקים ומומחים לחבלה. תפציץ את השטח מהאוויר, תפגיז בכל
הארטילריה המרושעת של הצבא הישראלי ובינתיים יהיה זמן להביא
עוד מאה או מאתיים מגרסות מגרמניה ומאירלנד ולהתחיל לטחון את
החומר בעזרת אלפי מחפרים שכבר נמצאים בארץ ואז אתה עולה עליו
עם מכבש וצוותי אספלט ויש לך מגרש חניה למיליון מכוניות שמתחבר
ישירות עם כביש 443, כביש 406 וכביש הטבעת המזרחי. "

" מיליון מכוניות? " שובל הביט המום בסקיצה.
" כן, שובל, " גיחכתי " ציוותי אספלט טובים מסוגלים לכסות עשרה
דונם ביום. שלושים כאלו יכסו לך את השטח תוך שבועיים. תצטרך
לצבוע פסים, כמובן. "
" תגיד לי, " הצבע חזר ללחייו של שובל מתחת לזקנו הצהבהב " למה
אנשים כמוך לא יושבים בממשלה? "
"כי אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל."
בעטתי את הכורסה אחורה כדי להתרחק מהשולחן "תזמין לי מונית? "

"אני חייב לדבר על זה עם אנשים," שובל, מהיר כברק חזר למסך
המחשב שלו והחל לתקתק עליו במהירות "אני כבר מכנס את הממשלה
הזו, רגע אחד."
הוא השתקע במסך לשניות ארוכות ומבטי נדד, איך לא? אל האקדח
השחור והכבד, שהיה עדיין מוטל על השולחן, כל כך קרוב אלי. לרגע
תהיתי אם הוא טעון. תארתי לעצמי שכן, חוסר הזהירות של שובל היה
עניין פתולוגי. הוא לא בז לסכנות, אלא הופתע תמיד לשמוע כי יש
אנשים שמתייחסים ברצינות לסכנות או סיכונים. נראה לי שיכולתי
לשנות את המציאות ברגע אחד. שובל לא היה מספיק לעצור אותי.

הייתי יכול להשיב את העולם לשפיותו, לפקקי התנועה, לזיהום
האוויר, לעליה במחירי הנפט, לסכסוך הישראלי הערבי, למצעד
הגאווה. לכל הדברים שמילאו את כותרות העיתונים עד לפני כמה
שבועות ועכשיו נעלמו.
הייתי יכול לעשות את זה. סביר להניח שהיו הורגים אותי, אבל
הייתי זוכה לתהילת עולם. היו קוראים על שמי בתי ספר ותחנות
כוח, אולי אפילו תנועות נוער במזרח אירופה. הבטתי שוב באקדח
ואז החזרתי את מבטי לשובל שנראה כאילו תיכף הוא הולך לעלות
בסערה השמיימה.

"תהילת עולם?" לחשתי לעצמי "אשתי בטח הייתה מתפוצצת מצחוק, אם
הייתה שומעת. "
"מה?" שובל הסיט את מבטו מהמחשב אלי ונעץ בי מבט תוהה "הם
יוותרו עליך, שוורצמן ושוורצקוף לכמה חודשים, כשאתה תנהל את
הפרוייקט הזה" הוא הבטיח לי "אחר כך ממילא לא תצטרך לעבוד
יותר, אני מבטיח, יהיה לנו תקציב ללא הגבלה. אתה תקבל בונוס
איתו תוכל לקנות אחוזה בשוויצריה ויאכטה של שלושים מטר."
"אני צריך לשאול את אישתי." אמרתי לו כשאני מתרחק לכיוון
הוילון.
" היא תסכים. " הוא הניח למחשב " החופש הגדול בפתח וזו הזדמנות
של פעם בחיים בשבילך. "
"טוב," אמרתי "אני אשאל אותה ואדע לבטח. "
" תגיד," הוא ניפח את חזהו כדי לא להסמיק ושאל את מה שרצה
לשאול במשך שנים רבות " סיוון עוד שונאת אותי? "

"סיוון תשנא אותך לנצח." הבטחתי לו, לפני שהסתלקתי.