סגור, זהו. אין יותר את הביתמרקחת פה.
אפילו לא השכירו ולא מכרו, כבר כמה חודשים.
אני עובד בבניין משרדים שבפינה, הרבה שנים, את כל הרצפטים
מהקופת חולים מִמשתי אצלו, הוא היה אדם כלכך נעים, כלכך אדיב,
הקשיב, עזר, לא "מכר". ידע להגיד לא רק איזו תרופה מתאימה
לאיזו בעיה, אלא גם "אל תיקח כלום, לך תשתה חם ותשכב קצת
במיטה". וזה לא שהפסיד ככה כסף, אלא הרוויח לקוח נאמן. כי
אנשים כמהים לאמיתי, לאנושי, שלא הכל כסף ומסחרה, אלא יש גם
רגש, וחמלה, ונפש. ירמי היה מהתפוצה שלי, לדעתי, הוא הזכיר לי
איזה משהו, איך להגיד, של עולם ישן. ממש ידעתי שיש על מי
לסמוך, את יודעת, הרוקחים לפעמים יודעים יותר מרופאים, אפילו,
אבל פה באמת היה מקום קטן, חמוד, שלא מריח כמו פרפומריה, אלא
בריאות. באמת. אפילו הריח של הרעל, איך אני אגיד את זה, הריח
הלטיני של החומרים, אל תצחקי, פעם הרוקח היה מכין את התרופות
בעצמו, היום הכל תעשייתי.
אז שנים הייתי קונה פה, ומדבר ומתייעץ, לא כמו האנשים שגרים
בשכונה, אבל הוא, היה לו את השכל של הלב לתת לכל מי שנכנס
הרגשה שהוא חשוב, לא רק שהוא לקוח אלא הוא "מטופל". זה סבלנות,
זה חיוך, זה התעניינות - אבל לא בצורה מביכה, ולא בקול רם -
זה...
מה אני אגיד לך.

ולא תאמיני איך חטפתי שוק כשיום אחד עברתי בדרך למשרד, והיתה
מודעת-אבל. בום! הוא היה בן חמישים ומשהו, זה הכל, אולי התקף
לב או דום לב, משהו פתאומי. לא הצלחתי לעבוד אחרי זה באותו
יום, אבל היה סגור, לא היה את מי לשאול, רק מודעה מתי הלוויה,
והמומים על לכתו, וזה.
נורא. נורא הרגשתי.
אחרי יום, יומיים, שלושה, התחילו פתקאות לצוץ על הקיר
והזכוכית, אנשים התחילו לשים עם דבק, סלוטייפ, ניירות עם מכתבי
תודה לירמי, עם סיפורים קטנים "איך עזרת לי לרפא את המיגרנה"
ו"איך זה שנפטרת כלכך מוקדם, בטח לקחת ללב את כל המחלות שסיפרו
לך, היית כלכך אכפתי תמיד".
התחלתי לצלם את הפתקאות האלה, זה ריגש אותי מאוד, כי ידעתי מי
האיש וכמה זה נכון. זה לא "הרוקח השכונתי", זה מענטש, חבר,
שהוא במקרה רוקח, ובמקרה פה. זה עולם הולך ונעלם, את מבינה.
ואנשים שכלכך רוצים שהעולם לא ילך ויעלם, לא מציעים בעצמם את
מה שהם זקוקים לו, יושר, ואמינות, ודייקנות, והקשבה, ומוסר,
ונעימות, והבנה. כולם רוצים את זה לקבל ולא זוכרים לתת. זה
איים בזרם, האנשים האלה שנכחדים, איש טוב, כואב הלב.
ואני בין הקטנים, הרי לא קניתי הרבה, רק רצפטים. ולפני חודשיים
עברתי טלפון, והנייד הקודם נתתי לבת שלי, וזהו, כנראה נעלמו לי
התמונות של הפתקאות, חבל.
אבל חכי, יש עוד בסיפור.

אחרי כמה שבועות היתה מודעה שבמתנס עושים ערב לזכרו, לאחר
השלושים שלו. הרגשתי חייב ללכת. באו איזה מאתיים איש, או יותר,
המשפחה תכננה חדר קטן, הכיתת אמנות במתנס, והיה צריך לעבור
כולנו, עם הכסאות, לאולם ההתעמלות. המון באו. המשפחה ישבה
בשולחן מול הקהל, והיה עמוד של מיקרופון לפניו. אשתו עמדה,
פתחה את הערב, ואמרה ששמה סוזי, כשהיא היתה צעירה עבדה עם ירמי
בבית מרקחת "אבל בשנים האחרונות אני כבר לא יכולה כי אני לא
הכי בריאה, יתכן שהוותיקים מהלקוחות זוכרים אותי. תודה לכם
שבאתם. הרגשנו צורך להעניק לירמי פה במתנס ערב לזכרו, כי הוא
פשוט אהב אתכם. ומהדפים על החנות, כן, ירמי אמר "אני בחנות"
כשהיה מטלפן אלי באמצע היום, אז מהדברים שכתבתם על הקירות
והזכוכית של הביתמרקחת התברר שיש הרבה אנשים שאהבו אותו. גם
אנחנו גרנו פה פעם, עד שעברנו לשרון. אתם יודעים, הוא היה מגיע
לפה כל יום 45 קילומטרים, לכל כיוון! כלכך הוא אהב את הקונים
והעבודה פה, כלכך הוא היה קשור למי שהוא מכיר ושמכירים אותו,
הרי תמיד היה מתקשר לשאול בבית אם התרופה עזרה, אם החום ירד,
ואיך אתה מרגיש עכשיו, אולי אפילו חלק מכם קיבל גם כן שיחות
כאלה, הוא היה לומד בחזרה איך התכשירים עובדים, כדי לייעץ נכון
בפעם הבאה. וככה מחולה לחולה או ממטופל למטופל הוא ידע מה טוב
יותר בכל מקרה רפואי, ממש למד מהשטח. ואתם הייתם השטח, אז מה
שאתם אהבתם אותו זה היה בעצם בזכותכם, והוא ככה אהב אתכם.
הייתם אתם חשובים לו והוא היה חשוב לכם".
הבן שלו דיבר אחריה, וסיפר איך ירמי היה "מביא את העבודה
הביתה". וכמה סיפורים מרגשים על בעיות ומחלות, ופתרונות
והצלחות, או מקרים מצערים, הם "אכלו" בארוחות. הוא אמר שעם אבא
כזה אין הרבה אפשרויות, או שאתה נהיה רוקח או שאתה בורח... אז
הוא נהיה כימאי, ואין אפס, זה עושה אותך מבין יותר ומודע יותר,
והוא עצמו במכון וייצמן נעזר באביו במחקריו, ועזר לאביו מהידע
שלו.

אח של ירמי אמר כמה מילים עליו מזמן שהיו ילדים. דיבר ברגש.
ואז האנשים.

קמו בתורות והלכו מול המיקרופון. איזה סיפורים, את לא מאמינה.
על איך הוא היה עם אומץ לתת בכלל תרופה אחרת שלא מה שנכתב
ברצפט, כי ידע שהיא יותר טובה, וממש לא היה איכפת לו שעולה
יותר. ושהוא יקבל חזרה מהקופת חולים פחות. ועל איך הוא "על דעת
עצמו" הציע למישהו שייקח רק חצי מהכמות כי הרופאים רוצים
שיתמכר, ולא כדאי לו להגיע לשימוש נצחי באותו תכשיר. וככה,
אנשים עמדו בקצה השורות שישבנו וחיכו עד שהדובר גמר, והתקדמו
בשקט, קדימה קצת-קצת, עד שעוד אחד דיבר וחזר לשבת. סדר מופתי,
בלי יד מכוונת, דיבורים מהלב, שאף אחד לא תכנן בכלל, התעורר
הצורך, אנשים גם נחשפו, ותביני שזה ערב ספונטני של לקוחות
ומוכר - כאילו - אבל של מטופלים ומטפל, של מומחה שהאמינו לו,
והאמינו בו, והוא היה מוסד וסמכות בשבילם. ובנאדם.
וחזרו ואמרו כמה הם שמחו שלא היו צריכים את הבתי מרקחת של
הקניונים, ושהיה להם תחת האף איש עם לב כזה, שמבין, מקצוען,
ורואה את הצד שלהם, ולא נכנע לעגל הזהב. כן, כי היו גם כאלה
ששמעו כמה נציגים של קוסמטיקה וטואלטיקה ודטרגנטיקה באו כל
הזמן לשכנע את ירמי למכור גם מוצרים שלהם, ואפילו הציעו לשכור
עבורו את החנות השכנה כדי שיתרחב, ושבחלק ההוא יהיו סטנדים של
תמרוקים, כי אין לו מה להפסיד, הוא רק יגדיל את הרווחים שלו.
וכל העלויות עליהם. לקוחות שמעו את זה באזניים! וסוזי אמרה,
אשתו, "זה נכון, כל העולם הציע לו התרחבות על חשבונם, או אפילו
רצו לקנות אותנו, ולא הסכמנו. בהון כסף לא הסכמנו, הוא היה
מושקע פה עם הנשמה, לא עם הארנק".

ועוד באו לדבר, אפילו ביישנים כאלה, פתאום קיבלו אומץ או
מהכבוד לזכרו - נעמדו גם לשתיים-שלוש מילים, אבל לא סיסמאות
כאלה, "איש יקר, יהי זכרו ברוך", לא, ממש סיפורים אישיים. "אמא
שלי היתה בכיסא גלגלים, ונסעתי לחו"ל מטעם העבודה - ירמי היה
מקפיץ לה את התרופות שלה הביתה במקומי. שנה שלמה החליף אותי
כשנסעתי, כי לא היה מי שיקנה לה! בא, לוקח את הרצפטים, למחרת
מביא הכל ספיישל דליוורי. איזה רוקח עוד יעשה דבר כזה?!"
אח"כ דיבר הבן-דוד שלו, על איך הוא עזר לו בקשיים כספיים והיה
נדיב, ואיך  הוא נחשב מגיל קטן "הפרופסור של המשפחה", קראו לו,
וכשהיו ילדים היה מקנא בו כי אמו תמיד אמרה "למה אתה לא יכול
להיות כמו ירמי, תראה איזה ציונים הוא מביא, ואתה בטלן". אבל
הוא אהב אותו באמת, אי אפשר לא לאהוב ילד כזה, נער כזה, בחור
כזה, איש כזה. היינו משפחה ואיזה כיף להיות משפחה של אדם שבאים
ועושים לו כזה ערב ספונטני בלי לדעת כמה יגיעו, ופתאום נהיה
כלכך מרגש ועמוס בפרטים שאם ירמי היה שומע, בטח היה דומע.

וסוזי אשתו באה למיקרופון ואמרה תודה לכולם שבאו, זה מחמם את
הלב.
"אנחנו לא עושים במשך שנה שומדבר עם החנות, לא מוכרים ולא
משכירים, אנחנו לא בכיוון של עסקים עכשיו. אולי מתישהו יגיע
רוקח טוב ויקח את העסק, רק את המלאי תרופות החזרנו בינתיים".
היא אמרה עוד כמה דברי סיום וכבר התחילו אנשים לקום, את יודעת
איך זה, ואז פתאום התקרבה מישהי למיקרופון ולסוזי, ואמרה שכל
הערב התלבטה, והיא בכל זאת מוכרחה לדבר. וסוזי חזרה לשבת,
פינתה לה, וההיא אומרת:
קוראים לי ורדה. לבעלי קוראים נתן. ירמי חיתן אותנו.
אז עבר איזה רחש באולם, בכל-זאת האיש לא היה רב או שדכן.
וההיא אומרת:
היינו אז כבר חברים, זוג, שנתיים וחצי, היה ברור שזה חתונה אבל
נתן לא הציע לי, ולא הציע לי, וכבר נורא רציתי שנתמסד, אז פעם
כשלא היו אנשים במרקחת, שאלתי את ירמי אם יש לו שיקוי אהבה -
היא צחקה כשאמרה את זה -  שיעשה לנתן להתאהב בי עוד יותר,
ולהזכר שצריך להתחתן כבר, כי הגיע הזמן. ירמי אמר לי "אני
אחשוב מה להכין לך, תבואי ביום ראשון". חשבתי שהוא צוחק אבל
כמובן באתי, והוא היה רציני, ונתן לי משהו והסביר לי מה לעשות
ומה להגיד. וזה עבד כבר למחרת. נתן, שהיום בעלי, נרעש ונרגש
ושמח וחיבק ונישק אותי, ומאמי יא מאמי, מתחתנים כמה שמהר,
ובאמת אירגָנו אולם ושמלה וחופה, והכל, והתחתנו. במילא היינו
כבר המון זמן יחד, וזה היה קורה בכל מקרה, אבל ירמי עזר לי
לזרז את זה.
עכשיו אני אגיד לכם מה הוא נתן לי: בדיקת הריון פתוחה, מוכנה,
עם סימן חיובי, כלומר יש הריון. וככה הראיתי לנתן כאילו זה
שלי, והוא מה-זה שמח, היה בשמיים! שמח כמו ילד שיהפוך אבא,
ומיד נשיקות, ובאמת התחתנו, וזה הקירוב, התזמון - תודות לירמי.
אני חייבת לו כל חיי.

אז מישהו מהקהל שאל אותה:
אבל רגע, בהכנות לחתונה, נתן שלך לא ראה שאין לך בטן, שאת בעצם
לא בהריון?
הייתי בהריון, היא ענתה. לא יודעת איך, אולי מהשמחה המשותפת
שלנו, או משהייתי כבר רגועה, או כי גם לזה הגיע כבר הזמן, ותוך
כמה ימים נכנסתי באמת להריון. אמיתי. 2 בדיקות עשיתי, וזרקתי
לפח רחוק מהבית, שנתן לא יראה את האמיתיות כי הרי החלטנו
מהראשונה, שלא היתה שלי. כולה כמה ימים הבדל, זה לא להאמין!
וזה הכל תודות לירמי, שתמיד היה האיש הנכון.
אז לקחתי מהשם שלו שתי אותיות ראשונות, ואני ורדה, ובעלי נתן.
קראתי לבן שלי "ירון". קום ירוני, שיראו אותך, פנתה לבן שלה,
באולם.
קם. בכו כולם.