ילדה יפה עם צמות שהפכה לאישה מושכת. תמיד בגן הילדים היא
הייתה לובשת שמלות בצבעים רכים, לפעמים לבנים, וכולם תהו מי
עושה לה את הצמות. היא גדלה לאישה מושכת שמדברת בשקט בקול צרוד
סקסי מלא סיגריות. היא הייתה מזדיינת הרבה עם הרבה, אבל הייתה
לה הדרת כבוד, וכל זיון נעשה בדרך ארץ. אחרי מקלחת, על מצעים
נקיים, מוזיקה טובה אלקטרונית שקטה, משהו לשתות, עדיף אלכוהול
מתוק. משהו לאכול, עדיף חטיפי שוקולד, כשהיא מכניסה אותם, את
כדורי השוקולד, לפיו, בזמן שהוא מתאווה בפיו לפטמה העומדת שלה.
היא הייתה די מסתורית, גם כשהיא הייתה קטנה, גם כשהפכה לאישה
בשלה. כשהייתה בחורה צעירה - איש לא ידע מה קרה, מה היא הייתה.
היא נעלמה בבגרותה וחזרה אישה מנוסה ובשלה עם הרבה סיגריות
וקצת אלכוהול. הבגדים שלה לא היו בהירים יותר - אלא כהים מאוד.
והגוף שלה כבר לא היה רזה יותר כמו ילדה קטנה שלא אוכלת - אלא
מלא משמנים, שופע כל טוב. הירכיים שלה היו עבות כמו עמודי
קולוסיאום רומיים, אבל כולם רצו להיות ביניהן. הריח שנטף ממנה
כל הזמן, בכל מקום, היה מטריף חושים, והנשים ריכלו איזה בושם
היא קונה שהיא שומרת את הסוד לעצמה. אבל בשביל הגברים זה לא
היה בושם - אלא הריח הטבעי שלה, היא פשוט מריחה טוב, הם אמרו,
ועשו הכול להסניף עוד ועוד מהריח הזה. התנהלותה הייתה מלאה
ביטחון, אבל לא מוחצנת. היא דיברה בשקט ולא סבלה קולות רמים.
לפעמים הייתה מתרגזת כשמישהו או מישהי דחק אותה לפינה, מביטה
עליו במבט מזרה אימה, ושותקת, והוא נסוג לאחור מלא רעדה. דיברה
בבדיחות דעת, תיבלה בציטוטים ממוחות גדולים, אף-אחד לא האמין
שהיא מתייחסת לציטוטים ברצינות, כי מעולם לא הלכה בתלם אחרי
מחשבתם של זרים, חיים א מתים, טיפשים או גאונים. את הגבר הייתה
מפנקת היטב במיטה, מזיינת אותו זיון בלתי נשכח, כזה רך ומתוק
מלא אהבה, היה יוצא מאוהב וצמא לעוד.

חיה ברחובות בימים ולוחשת סודות בביתה בלילות. נלחשו סודות
שהיא צורכת הרואין. נלחשו סודות שגברים עשירים איתם הייתה
בתקופה שנעלמה - שולחים לה סכומים כבדים ישירות לחשבון הבנק
שלה על שירותים סודיים שהיא ביצעה ומבצעת. אמרו שהיא מרגלת,
אף-אחד לא ידע מה היא ארץ מוצאה. אמרו שיש לה עניינים עם אנשים
שקופים בשולי החברה שנעים במחשכים ומושכים בחוטים. איש לא ראה
אותה במסעדה, מועדון, בר, או אפילו מסיבת יומולדת. לא היה ידוע
על משפחה. תמיד התעקשה לישון לבד, בביתה, ולא באף-מקום אחר.
ליל סתיו אחד הלכה לנמל, עלתה על יאכטה ויותר לא נראתה. רק
האגדות עוד נלחשו על האישה שקטפה לבבות גברים בכזאת קלות,
מעולם לא נגסה בלבבות, תמיד שמרה על כבוד עצמה וזולתה, ואיש לא
יודע לאן היאכטה לקחה אותה ומי עוד היה על היאכטה.    

החתול
איש לא ראה אותה נכנסת ולא ראה אותה יוצאת. רק החתול. היא לבשה
חצאית ארוכה בצבע לבן קרם ואפודה כהה בצבע אפור-שחור, על
צווארה היו הרבה שרשראות חרוזים רחבות וגדולות. היא נראתה
נסערת, השיער שלה היה רטוב. זה היה לילה גשום בסביבות אחד או
שתיים בלילה, ולא הייתה לה מטרייה. היו רוחות קרות שהקפיאו את
העורף. המבנה היה בניין ישן עם דלת ברזל גדולה ומדרגות שחוקות
וצרות בדרך אל הדירה. כשהיא הגיעה לשם היא כאילו בדקה אם הגיעה
למקום הנכון כשהיא ליד הדלת. הא סרקה את הדלת במהירות ומשלא
מצאה שמות וכתובות, סרקה את תיבות הדואר. היא מצאה מכתבים אליו
בתיבת הדואר של דירה שלוש-עשרה. היא לא לקחה איתה את המכתבים,
היא לקחה נשימה ארוכה של הקלה ונכנסה בדלת הברזל מעלה במדרגות.
איש לא ראה אותה נכנסת ואיש לא ראה אותה יוצאת. רק החתול.
לחתול היו עיניים צהובות ונוקבות כמו של נמר והוא אכל שאריות
שנזרקו ממטבח סיני, מאחורי המסעדה בפתח של המטבח הפונה אל
הרחוב. הרחוב היה חשוך ורטוב והרוחות היו קרות, אך החתול היה
למוד קרבות וקשוח ולא יילל ולא התלונן. הוא אכל במתינות את
שאריות האוכל מהמטבח הסיני וראה אותה נכנסת בדלת של שער הברזל
ומופיעה לעתים בחלונות של חדר המדרגות כשהיא עולה מעלה לדירה
שלוש-עשרה. אנשים הם מוזרים ויש להם התנהגויות מוזרות וגם כך
זה הרבה מעל לבינתו. הוא אכל במתינות את שאריות האוכל הסיני
מתוך ארגזי קרטון רטובים על המדרכה ורשם בראשו כל מה שקורה
ברחוב הרחב, גם את זה. החתול חזר עם הזריחה אחרי שהלך לגן
הציבורי, שם יש ברז מטפטף ומשם הוא שתה זמן רב, כי הטפטוף היה
חלש. החתול היה גאה בעצמו כי שיגל חתולה פרסית מרוטה ליד בית
דירות גדול של עשירים, ובשעה שהאנשים הזחוחים השמיעו קולות של
כוסות זכוכית נוקשות זו בזו וגעיות צחוק - הוא סיפק עצמו יחד
עם החתולה הפרסית כשהיא כורעת ומבליטה את אחוריה. הוא חזר
לאותו הרחוב ולאותו מקום כדי לאכול עוד קצת מהאוכל הסיני אם
הוא עדיין שם. הוא היה שם, האוכל. האוכל כבר לא היה טרי אך הוא
בירר ביתר קפדנות בין זבל לשאריות ראויות ולעס באטיות וללא
חשק, אך מי יודע מתי ימצא אוכל שוב. השמש בדיוק זרחה והמדרכות
נצצו בטיפות המים של הגשם שירד בלילה. הדלת ההיא של הברזל
נפתחה והאישה שנכנסה בה בלילה - הפעם יצאה. היא הייתה מגואלת
בדם והתייפחה בכאב ובייסורים, אך ניסתה להסתיר את פצעיה
המדממים. החתול עם העיניים הצהובות הריח את הדם והריח אותו
היטב, למרות שהוא היה מוסתר מתחת לבגדים שהאישה הצמידה אליה
בצורה נואשת. היא לא הייתה יציבה עכשיו כמו שהייתה בלילה בו
הגיעה, והלכה ברגליים מתנדנדות ומבולבלות תוך כדי שהיא מתייפחת
על מר גורלה. החלון בקומה הרביעית היה חשוך, אך החתול ראה ראש
אדם מציץ אל האישה ומיד נסוג. טיפות דם אדומות גדולות השאירו
עקבות בדרכה של האישה המתייפחת והמתרחקת והחלון בקומה הרביעית
נסגר.

שלמה
שלמה היה אדם מתייפח. היו לו ייסורי מצפון קשים, חרטות ואשמה.
תמיד היה מתבייש בעצמו. תמיד חשב שטוב לו לא היה קיים
מלכתחילה. כי חשב ש-רק נזק הביא לעולם ושום-דבר טוב. חוץ מהבת
שלו, שהייתה הדבר היחיד הטוב בעולמו. שלמה היו לובש בגדים
מרופטים וצנועים. הוא חבש מגבעת של זקנים. הוא היה רק בן 50,
אבל הולך שפוף כמו בן 90. תמיד מדבר בשקט, כאילו שלא יישמעו.
וגם אם שמעו - תמיד מתנצל למי ששמע. שלמה היה מחכה למותו
בסבלנות אין קץ, כי האמין שלהתאבד זה חטא, וחטאים יש לו כבר
למכביר, הוא לא רצה עוד חטא כבד. שלמה היה מעשן וגם שותה.
ילדים לפעמים היו נותנים לו גראס, כי הוא לא ידע להשיג ולא היה
לו מספיק כסף. בתמורה הוא היה מכין להם עבודות לבית הספר בכתב
ידו, כי לא ידע להשתמש במחשב. והילדים היו מעתיקים את העבודה
שלו בכתב ידם ומגישים לבית הספר, מקבלים ציונים מצוינים. שלמה
היה שותק רוב הזמן. לפעמים היה ממלמל לעצמו. הוא חשב שהוא
ממלמל לעצמו כי הוא משוגע, אבל לא ידע שכמעט כולם עושים כך, כי
לא הכיר אנשים אחרים. שלמה היה אוכל בבוקר ארוחת בוקר צנועה.
גביע שמנת עם כמה פרוסות לחם. בערב הוא היה אוכל שתי חתיכות
עוגה. זה היה כל האוכל שלו לאותו היום, כל יום. לכן שלמה היה
רזה וחולה, כי לא אכל מספיק ולא קיבל ממזון ויטמינים ומינרלים.
אבל הוא היה יהודי הדוק. הוא היה מתפלל בבית הכנסת שחרית, מנחה
וערבית, ומניח תפילין. גם קידוש והבדלה היה עושה. אך את מנהגי
החגים היה קשה לו לקיים, כי לא היה בידו מספיק כסף. הילדים
אמרו שהעבודות שהוא עושה להם - הם ברמה אוניברסיטאית והמורה
הייתה מתפעלת נורא. לכן נתנו לו די הרבה גראס, כי היו מבסוטים
ממנו. למרות הגראס שלמה היה עצוב. לעצמו אמר שבלי הגראס היה
בוכה. תמיד היה מנסה לשאול על בתו, אבל הבין למה היא לא מדברת
אתו. ממרחק היה עוקב אחר רסיסי מידע, שכמעט לא היה בהן דבר
מספיק - אבל נתנו לו נחמה, כי אהב אותה, אפילו שכמעט לא הכיר
אותה.