התעוררתי מוקדם לבוקר מאובק בו הפרפרים חדלו לישון והתעופפו
מוכי יגון. זו הייתה לי הפעם הראשונה בה התעוררתי לבד, בלי
אהובתי, מאז ייסדנו את הקשר, לא בנישואין או אירוסין, אלא ברית
דמים. אוזני הייתה כרויה תמיד לפעמון הדלת או לצלצול טלפון או
הודעה אינטרנטית, אפילו אס.אמ.אס, ש-מה תרצה ליצור קשר ולהגיד
הייתי שבעתי חזרתי. עבר אך לילה אחד והסיכוי לזה קלוש כמו משב
פרפרים על פנים קודחות. סיכוי קבוע להימלט מאימת טשטוש
הדמדומים של שינה חלום בעזרת קפה חזק שחור גדול ומר וכמה
סיגריות על הדרך, בשביל לתפוס חתיכות מלבי. הארגזים עוד היו
מוערמים בפינת חדר השינה הנקי ממנה, אך זיכרון מבט עיניה לא
פג. אכן הייתה זו דרך נאלחת להתעורר לבוקר בו חדוות החיים
ניצתת אצל כל, רק לא אצלי. למרות זאת אמר אומר בלבי לא לדכא את
נשמתי ולשמוח בחלקי. צפיתי בעננים מכסים את השמיים עם כוס הקפה
בידי והרהרתי עד מתי תימשך בדידותי ואם סוף לה או רק התחלה.
אולי זו דרכה של אלת המזל לומר לי שדרכי השתנתה והמסלול בו
הלכתי עתיד להשתנות לטובה. קיוויתי שלטובה כי הייתי אופטימי
מטבעי וחסר מחשבות אובדניות והרס עצמי. אך החל מאותו בוקר
התעוררתי שוב ושוב לבוקר ש-כל אחד היה דומה למשנהו. הספק החל
לחלחל אל לבי ש-מה לא תחזור עוד אהבתי וש-מה איבדתי את חן פניי
בעיניה והיא מצאה לה אחר בדמות איטלקי יפה עיניים אשר סוגד לה,
שלא כמוני, כמו אלה הפוסעת על פני האדמה וזה כה מחמיא לה, עד
שדמותי נשכחה ממנה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה שקלתי לחתוך
את הוורידים. השיקולים היו קרים ולבי היה קר והגיוני בנוגע
לכך. אף כאב לא לפת את לבי מלבד ריקנות איומה בנשמתי ובראשי.
אך מה שהציל את חיי ממעשה לא הגיוני וחסר פשרות זה, הייתה
ההחלטה לטייל בשכונתי ברגל, דבר שלא עשיתיו שנים. נקשרתי
לחתולה שנקשרה אליי והלכה איתי לאן שהלכתי, עד כי גמלה בלבי
ההחלטה לאמצה את לבי, נשמתי וביתי, וכך היה. לאט הפכה כל עולמי
והייתי אובססיבי לאושרה ובריאותה ומכור לאהבתה אותי ולאהבתי
אותה. אהובתי בת-האדם לא שבה וזה כבר מאוחר, היא יצאה מוקדם
ביום סתווי אחד ומאז לא נראתה ולא נשמעה. קיוויתי שטוב לה גם
אם זה בלעדיי והחתולה הקטנה המתוקה הייתה לי למזור נפשי הנכאה.

עייפתי עד מאוד מ-כל בלבולי השכל אשר נוחתים עליי כגשם אש
גיהינום. מיטל הייתה חנוטה על שפורפרת בטון ואני לא ידעתי נפשי
מרוב חידלון. אמרה לי את הדברים בלי להתכוון, לא עפעפה אפילו
בעיניה היפות, כאשר אמרה את הדברים ולא חדלה לדבר עד אשר זרחה
השמש ו-הו אז נדמה מדיבורה. לא דיברתי אני את שיש לי לומר, אבל
הכנפיים דיברו במקומי. הם דיברו על הימים היפים בהם כל אחד היה
דון קישוט והיה יכול להיות כל מה שהוא רצה מול כל טחנת רוח.