יהונתן השובב
יהונתן הקטן מאוד רצה לטפס על העץ, בשביל לחפש אפרוחים. הוא בא
לאימא שלו שישבה ובגן ונהנתה מאוד מעצמה ומהשמש הנעימה, ואמר
לה - אימא, אני רוצה לטפס על העץ בשביל לחפש אפרוחים. אימא שלו
הייתה מאוד זחוחה, כי היא נהנתה מעצמה, ואמרה לו - איזה
אפרוחים? אין אפרוחים על עצים. וקניתי לך מכנסיים חדשים, הם
עלו לי 30 בשוק הפשפשים. לא יפה מצדך אימא, אמר יהונתן, אני
הולך לטפס על העץ ואפרוחים לחפש. האימא שלו גיחכה - אתה גוער
בי? הרי בלעדיי לא היית, וגם אם היית - לא היית, כי לא היה מי
שיטפל בך. אני מאכילה אותך ומכבסת לך, היא חזרה כמו פזמון,
ואתה גוער בי, כאילו אני ילדה קטנה חברה שלך מהגן. אם אתה רוצה
לטפס על העץ, לא יודעת, אולי תשבור רגל, אולי ראש, אבל אני
אמשיך לשבת בשקט וליהנות מהשמש הנפלאה הזאת. תעשי מה שאת רוצה,
אמר יהונתן, ובלב חשב - ואני אעשה מה שאני רוצה. הוא הלך אל
הגן והסתכל בו. העץ היה מאוד גבוה, כי יהונתן היה מאוד קטן,
אבל הוא התחיל לטפס, לאט-לאט, בשביל לא לשבור את הרגל או את
הראש. הוא הגיע עמוק לתוך סבך העץ, והענפים רבים יותר אבל גם
דקים יותר. צריך להיזהר שלא יישבר ענף, חשב יהונתן, כי אז אני
אפול ואולי אשבור את הרגל או את הראש. ואז הוא ראה בבירור את
הקן, וזחל אליו על ענף כמו נחש. עכשיו אני אראה אפרוחים, חשב
יהונתן, קטנים צהובים חמודים, כמו בסרטים המצוירים בטלוויזיה.
כמעט הוא הגיע, אך לא היו אפרוחים, היו גוזלים. הם צווחו באימה
עם המקורים שלהם כשראו אותו. פתאום באה אימא ציפור והחלה להכות
בפניו בכנפיה, מיד הוא נפל. אח, זה כואב. חשב יהונתן כשהיה על
האדמה. אבל לא שברתי את הרגל ולא את הראש. לכן הוא היה גאה
בעצמו. הוא קם והרגיש כמו גיבור והלך, חצה, את הגן לעבר אימא
שלו. הורים בהו בו וילדים צחקו, הוא לא הבין למה, אולי בגלל
שהוא רצה לראות אפרוחים ובסוף גילה גוזלים. אימא, אימא, הוא
סיפר לה, לא היו אפרוחים, אבל היו גוזלים, ואמנם נפלתי, אבל לא
שברתי לא את הרגל, ולא את הראש. ואז הוא הפנה לה גב להראות לה
שהוא כועס עליה. אבל במקום שהיא תתחנף אליו - היא צחקה. מה
מצחיק? הוא שאל בלי להסתובב. הו, יהונתן, היא נאנחה, קרעת את
המכנסיים, כל הטוסיק החמוד שלך בחוץ... והיא צחקה וצחקה. הוא
מישש וגילה שהיא צודקת, ואז הביט סביבו. הורים בהו בו וילדים
צחקו, הוא התבייש מאוד. אימא, הוא אמר לאמו, חשבתי שאני גיבור,
אבל כולם צוחקים עליי. אלו היו מכנסיים חדשים שקניתי ב-30 בשוק
הפשפשים... אמרה אמו בעצב.

לעשות לה טוב
תתבייש לך, אמרה מיכל בעצב, אני מבקשת ממך במבה ואת חושף לפניי
את איברך? - מה את רוצה? עניתי, שאלת אם יש לי משהו. מה זה
משהו? זה משהו. תדעי לנסח. - משהו זה סם, אבל אני מכורה לבמבה
כמו סם. היא אמרה. אני עצובה, ורק במבה כמו סם יכול מעט לעודד
את נפשי הנכאה. - מה זה נכאה? - שפופה. - אה, טוב, יש לי פה
איזה במבה, אני אחפש לך... - לא, אל תחפש אם קשה לך. - לא קשה
לי בכלל. יש פה כל מיני דברים, זה בטח נמצא בסוף של הסוף...
אה, רגע, הנה במבה. משכתי את הבמבה מאחורי קופסאות שימורים.
תיקחי, כדי שזה יעודד את נפשך הנכה. - נכאה. היא אמרה ולקחה את
הבמבה. - זה מה שאמרתי. היא הסתכלה מ-כל מיני כיוונים על
האריזה. - מה את מחפשת, מרכיבים? - לא, מצאתי. תאריך התפוגה
פג. - לא יכול להיות! - כן, כן, תראה בעצמך. - הסתכלתי, אכן
תאריך התפוגה פג. - טוב, את יכולה לאכול את זה. אמרתי וחשפתי
שוב את איברי. - תעשה טובה, פעם מצצתי לך ומאז אתה מקובע. כל
הזמן רוצה מציצה. תהיה יצירתי. - ניסיתי להיות יצירתי. אז אני
ארד לך. - כן? היא אמרה בהפתעה. - כן, למה לא, זה בטח יכול
לעודד את רוחך הנכה. - נכאה. היא אמרה והתחילה להוריד נעליים,
מכנסיים ותחתונים. - למה את לא מורידה חולצה? - בשביל מה? היא
שאלה. - לא יודע, עניתי, באמת לא צריך. ניגשתי ונגעתי ושיחקתי
כדי להרטיב אותה קצת, ונישקתי לה נשיקות רטובות את הירכיים,
קרוב יותר ויותר. - נו, חלאס עם המשחקים, היא אמרה לבסוף, תאכל
וזהו. אז ירדתי לה ככה רטוב וטוב. עם שפתיים ולשון. עם מציצות
של הרקמות העדינות. עם "שאיבת" הדגדגן ולשון לתוך החור, וכדי
שיהיה לה טוב גם דיברתי, כדי שהיא תגמור. אמרתי לה שהיא אלה,
ואני העבד שלה, וכל מה שאני רוצה בעולם זה רק לעשות לה טוב וכל
מיני שטויות כאלה. והיא גמרה. היא הייתה פתאום שמחה. - תודה,
דון ז'ואן שלי. אני מרגישה ממש טוב! - שמחתי לעזור, אמרתי והיא
התלבשה. - נראה שממש אהבת את זה, היא אמרה וסימנה לסימן הזקפה
מתחת למכנס. - כן, אכן נהניתי מאוד. אך לצערי אין לי איך
לפרוק. - לא חשבתי שהיא תגיד, אך לשמחתי ולהפתעתי היא אמרה -
'תן לי לטפל בו כמה רגעים...