מילים שוב מגבות רעשי רקע,
ימים שוב מתעבים לכדי לילות,
ארגזים שוב נמלאים חפצי נצח
מתהום הנשייה שוב נחלצות הבטחות.

סעודותייך את מבטיי אינן חדלות גם לא לרגע,
התחמקויותיי מזכירות סרטים אילמים בשחור-לבן.
הקהל אינו מסוגל להפסיק לגחך ברקע
מתהום הנשייה שוב חבטות מוכוונות מטרה.

והילדים מתחת לחלוני משחקים,
רק במשחקים אחרים.
והזמן מבעד לשעוני חולף,
רק לא עוד בכיווני.

מילים שוב מתלכדות לכדי משפט,
זיכרונות שוב נכרכים כתוקף,
אצבעות שוב רוקדות לצלילי אותה המנגינה
המתנגנת מתהום הנשייה של השיר הזה,
שוב חוזר ומתקומם אל מול דיכוי רב שנים.