[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
החרב הכותבת

העט היא החרב שלי, הוא אמר בין מחשבה למחשבה, ושרבט על הנייר.
למסתכל מהצד זה היה נראה כאילו הוא מקשקש, יוצר שורות של גלים.
זה רק נראה ככה, אמר האיש הכותב, וחייך חיוך מוזר, האמת שאני
משחיז את החרב. כלומר העט.

השמש עלתה וירדה מעל הבית הקטן, והצל כיסה אותו, והצל נסוג,
וירדו גשמים, ושלג, וברד, ולעתים השמש תפחה עד כדי כך שהבעירה
את האוויר בבית, אבל בכל יום ובכל לילה ישב מיקו עם העט שלו
והשחיז את החרב, או דיבר לאלוהיי המוזה והאמנות הכתובה, וטווה
שירים וסיפורים שלא אמרו לאיש דבר, רק לו. וכל אותה העת הסתובב
פרנקי, שותפו לדירה, כמו ארי בסוגר ולא ידע נפשו מרוב שעמום.
פרנקי ראה טלוויזיה, שמע מוזיקה, שיחק במחשב. כתב בלוגים - "זה
יום קשה, נקווה שיהיה טוב," "השמיים נופלים היום, אבל אתם
יודעים שזו מטאפורה," וכולם כל הזמן שאלו אותו בתגובות מה קרה,
והוא לא היה יכול להסביר. כי האמת שלא קרה שום דבר מיוחד, פשוט
לא טוב לו, ונראה כי אפילו אין סיבה. הוא קרא את השירים
והסיפורים של מיקו, והתמלא קנאה, המיקו הזה באמת יודע מה לעשות
עם העט שלו, וגם עם המקשים, למה שלא ילמד גם אותו. "אני אשמח
ללמד אותך," אמר לו פעם מיקו, והגיש לו שני ספרים. דרך האמן
מאת ג'וליה קמרון, ועצם הכתיבה מאת נטלי גולדברג. יש עוד ספרים
בנושא, אבל לי הם הספיקו בהחלט, ואני חושב שגם לך. "לא קראתי
ספרים מאז תקופת בית הספר..." מלמל פרנקי ועלעל בספרים, "מה הם
מלמדים בהם, איך לכתוב? איך אפשר ללמד את זה, פשוט כותבים." אז
למה אתה לא כותב? לא הייתה לו תשובה לשאלה הזו, ואת הספרים הוא
לא קרא, ולא פעל על פיהם. הוא היה חוזר בבוקר-בבוקר ומספר
למיקו - הייתי עם זאת, ועם זאת, איזה שיער, איזה ריח גוף.
יפהפייה אמתית. השתעשענו כל הלילה. נכון אתה מקנא? מיקו אמר
שהוא מקנא, בוודאי, אבל לא נראה כאילו הוא באמת מקנא. הוא רק
הסתפק בלכתוב את השטויות שלו, והיה מרוצה מכך. "אכלתי במסעדה
רומנית," אמר פרנקי. "אכלתי במסעדה מקסיקנית," אמר יום אחר,
"אכלתי במסעדה צ'כית," אמר כעבור שבוע. "בתיאבון," אמר מיקו.

הקנאה בערה עד שיגעון בעורקיו של פרנקי. לא משנה כמה הוא מבלה,
מזיין, אוכל, וכל החרא הזה, למיקו זה לא מזיז, כאילו הוא יושב
על הר של זהב. "בוא, מיקו, בוא, יש לי דיבור אתך," "מה?" "קח,"
ופרנקי החטיף למיקו כאפה חזקה, שכמעט העיפה לו את הראש. מאז
מיקו כל הזמן היה מקבל מכות מפרנקי, ופרנקי חשב שזה מכפר ולו
במעט על התסכול שהוא חש. מיקו החל לכתוב שירה אובדנית,
והסיפורים שלו הפכו אלימים ומטרידים יותר, אך אף-אחד לא עזר
לו, למרות שכולם קראו את היצירות שלו ברשת. לכן מיקו החליט
לפעול.

פרנקי ישן את השינה הארורה שלו, ומיקו התקרב אליו עם העט.
פרנקי התעורר. "היי, פרנקי," אמר מיקו בקול מטורף, ותקע לו את
העט הכותבת בלב, "אמרתי לך שהעט היא החרב שלי, בן-זונה מפגר,"
פרנקי מת, ומיקו כתב את יצירתו האחרונה לפני כניסתו לכלא.
"קינת האמן הנרדף," וחתם בשם העט, "החרב הכותבת".



הייתה לו חרב כותבת, והוא יצא איתה לצוד אנשים. הוא הלך עם
פרחים בשערותיו, וחיכה לאדם הראשון שיעיר איזו שהיא הערה.
"אדוני, יש לך עציץ על הראש. אתה מפגר?" והוא חייך חיוך גדול
ואמר - "היזהר מהחרב הכותבת שלי," ודקר אותו בעט שוב ושוב.

"סופר מטורף משתולל ברחובות וטובח באנשים," זעקו כותרות
העיתון, וכל אנשי המשטרה יצאו לצייד משלהם, ללכוד את האיש בעל
החרב הכותבת. עיתונאים נשלחו לראיין אותם. "שלום, אתה מפקד
המשטרה?" "אכן," "אני כתב של עיתון הג'רוזלם פוסט, אפשר להחליף
אתך כמה מילים?" "בקשר ל-מה?" "בקשר לרוצח עם החרב הכותבת,"
"כן, כמובן. זהו אדם מטורף ביותר. בראשונה הוא הרג את שותפו
לדירה, ואז יצא במסע הרג מטורף בכל רחבי הארץ, אבל אנחנו נלכוד
את השרץ הבזוי הזה, אימא שלו זונה, וננעל אותו בבור, ונשמיד את
המפתח... אתה כותב את זה?" "תכיר את החרב הכותבת שלי," אמר
העיתונאי לכאורה, ונעץ את העט שלו במכה חדה בלבו של מפקד
המשטרה.

"אימהים ואמהות, אנשים ואנשות, אנו עושים כל מה שאנו יכולים
כדי ללכוד את רוצח העטים המתועב, אנא שימרו על הסדר, ואני רומז
שלא משנה לנו אם הוא יילכד חי או מת..." "אפשר לצטט אותך בזה,
אדוני?" "בוודאי," "בבקשה," ועט ננעצה בלבו. "תכיר את החרב
הכותבת שלי, בן-זונה מפגר." אנשים ראו עיתונאי יוצא מתחנת
הרדיו, "מה קרה שם?" "מישהו רצח את מפקד המשטרה החדש... איזה
בן-זונה מפגר... בן-זונה מפגר!" אמר שוב האיש וצחק, "בן זונה
מפגר! חחח..."

"נעשה כל שביכולתנו לתפוס פוס פוס... את האיש איש איש.... עם
החרב הכותבת בת בת... אנא שימרו על קור רוח אוח אוח... והסתגרו
בבתים תים תים...."



"תשמע, חבר,"
"כן?"
"קשה לי,"
"למה?"
אני הורג אנשים,"
"לא טוב,"
"אין לי ברירה,"
"אתה צריך להסגיר את עצמך לרשויות,"
"למה?"
"כי אתה בן-זונה מפגר,"
"באמת?"
"כן. צר לי שאני זה שמודיע לך, אבל אתה אדם בזוי,"
"באמת?"
"כן. מה אתה עושה כשהבושה מתנפלת עליך?"
"את זה," והוא תקע את החרב הכותבת בגוף חברו, "למי קראת
בן-זונה מפגר, אה? למי? מי בן-זונה מפגר עכשיו?"



מיקו הכין לעצמו פיצה, וישב לאכול אותה מול הלב, כשמוזיקה
עליזה התנגנה מהרדיו. הם פרצו לבית בכזאת פתאומיות, ללא שום
הכנה מוקדמת מצדו, והוא הביט בהם המום עם משולש פיצה בפיו.
"אתה עצור, מאדרפאקר," אמר אחד השוטרים וקרב אליו. מיקו שלף
עט, חרב כותבת, ואיים איתה על הלב. "הלב הזה שייך למישהו ירא
שמיים, נקי כפיים ובר לבב," הוא אמר לשוטרים, "חבל שהוא ימות,"
"מה תעשה?" שאל אותו ראש הכוח, "אני אדקור את הלב, ובאיזה מקום
האדם החמוד הזה שהלב שייך לו - ימות," "לא! אל תעשה את זה! אין
לך לב?" "כבר לא," אמר מיקו בעצב, ודקר את הלב דקירה חדה, מיד
הם התנפלו עליו, אבל הוא כבר היה מת. "מה קרה פה?" שאל שוטר את
ראש הכוח. "הלב היה שייך לו, הוא הרג את עצמו," אמר השוטר. "זו
סופה של הפרשה?" שאל שוטר אחר בתדהמה. "כן, זו סופה של הפרשה.
תטלפן למטה שיבואו לנקות כאן."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואיך קוראים
לאחותך?
פנדל?











אפרוח ורוד
מסתלבט על קרן


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/17 21:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה