כי היה לה תוצרת חוץ. אני רציתי תוצרת הארץ, אבל היה לה תוצרת
חוץ. "זה עשוי מסיליקון אמריקאי מקורי," היא אמרה לי, "היישר
מערש הקפיטליזם," "אבל אני רוצה תוצרת הארץ, אפילו גבינה וחלב
אני קונה תוצרת הארץ," "מה זה משנה לך, זה רך ונעים," מיששתי
את זה, וזה הרגיש לי אמריקה, "אני לא מכניס את זה לפה, אני
רוצה תוצרת הארץ, ואני רוצה להרגיש תוצרת הארץ, כל השדיים הכי
יפים הם תוצרת הארץ, מה עם מייסדי הארץ, כל הפועלים שייבשו
ביצות ובנו ערים וטכנולוגיה, מה, את לא סופרת אותם," "עם כל
הכבוד לדור המייסדים," היא אמרה, "הם לא הצליחו לייצר סיליקון
מספיק טוב לציצי שלי. תראה איך הוא זקוף ורך וגדול, הרי זה
החלום האמריקאי," "אני לא רוצה חלום אמריקאי, אני רוצה חלום
ישראלי. מדינה סוציאליסטית כמו שדור המייסדים התכוונו שתהיה,
ולא נשים חסרות אמצעים שנודדות ברחובות בין פחי-זבל, ומחפשות
מציאות באשפה עם שדיים נפולים," "אני מצטערת מאוד, אבל אם
הנשים האלו שאתה אוהב היו עושות מה שצריך לעשות, היה להן כסף
למלא את הציצי שלהן בסיליקון," "מה הן צריכות לעשות? למכור את
הגוף שלהן? למכור את העקרונות שלהן? להפוך את עצמן לתעשייה
במקום לדאוג לערכים? אני לא מסכים לזה. אם אישה עושה משהו
נעלה, למען הסביבה, והסביבה לא מתגמלת אותה, הרי זה רע מאוד,
ולא מגיע לה שיהיה לה ציצי נפול," "אנחנו חיים במדינה שנוסדה
כסוציאליסטית," היא אמרה, "אבל היא הופכת קפיטליסטית יותר בכל
יום ויום, לכן רק הנשים החייתיות חסרות המצפון והערכים שורדות.
ברומא על נשים כמוני להתנהג כרומאיות, כלומר כקפיטליסטיות,
לדרוס או להידרס," "לא אקבל זאת," כעסתי, "אנחנו לא חיות, זו
בעיה שהמדינה מתגמלת רק רווחים כספיים, ולא רווחים ערכיים
ומוסריים, זה מדרדר אותנו לאבדון," "אז אני לא אתן לך לגעת
בציצי האמריקאי המפואר שלי," היא אמרה בהתרסה. "לא רוצה בכלל
לנגוע בו, אני רוצה ציצי ישראלי סוציאליסטי עם ערכים, ולא ציצי
שנוצר מתעשיית הממון הנבזית. את יכולה לקחת את הציצי האמריקאי
שלך, הקפיטליסטי, ולדחוף אותו לפה של מישהו אחר!" היא הסתכלה
בי בזעם, ואמרה - "וזה בדיוק מה שאני אעשה!" ויצאה את הבית
הישראלי הסוציאליסטי שלי, והשאירה אותו נקי מהשפעות
קפיטליסטיות. סוף-סוף יכולתי לנשום.

לבלבו אגס וגם תפוח
אשת אשפתות כזאת התנחלה אצלי בבית. אבל מה, התאהבתי. מדהים איך
אתה מכניס אישה לבית, ופתאום כל הבית מוצף אור. בהתחלה לא
ספרתי אותה, נראתה לי שמנה, לא היגיינית, וגם הפה שלה לא הפיק
מרגליות. אבל אצלי הייתה מקלחת, וכיור, ואפילו מראה, והיא הפכה
הכי היגיינית שהיא יכולה. לא בגללי, כי היא רצתה, כי היא הייתה
יכולה. ותאמין לי, עד שלא זיינת שמנה, אתה לא יודע עונג מיני
מה הוא. שדיים גדולים כמו ראש תינוק, בטן גדולה ונפוחה, ירכיים
עבות... גן-עדן, אפשר ללכת לאיבוד בגוף כזה. ללכת לאיבוד
מ-אושר בשיכרון חושים. איפה שאתה מסתכל ונוגע יש גוף, לא כמו
הדחלילות האלו שהן כמו ילדות קטנות, זו אישה-אישה, והרבה אישה,
גדולה ועצומה. ופה שלא מפיק מרגליות... כשהיא מנבלת את הפה
בזמן הזיון, זה מדליק. אנחנו משחקים משחקים של שליטה, אבל ברוח
טובה ובכבוד הדדי. לפעמים כל הגוף העצום היפהפה הזה סוגד לי,
ולפעמים אני סוגד לו. ללכת לאיבוד עם הראש בתוך התחת העצום
המושך הזה... אההה... ועוד, אתה יודע, יש לה הברקות כאלה ש-כל
היום והלילה אני צוחק. היא כל-כך מצחיקה. היא לא מספרת בדיחות,
אבל היציאות שלה, כאלה מפגרות וגאוניות בו זמנית. היא לימדה
אותי לעשות כסף, ופיתחה בי כישרונות מסוימים. למשל כתיבה
ובישול. זה לא רק לדעת לבשל ולכתוב, יש פילוסופיה מתחת לזה,
היא לימדה אותי הכול. וכשהגענו להבנה הדדית שמבוססת על אמון
וכבוד הדדי, וגם חיבה עמוקה, היא לימדה אותי סודות של האדם,
החיים והיקום. והבנתי שלא במקרה הכנסתי אותה לבית, היא כיוונה
את זה בכוח המחשבה שלה. מחשבה בוראת מציאות, שמעת את זה? היא
בראה לה אותי כמו שאני ברגע מסוים בזמן מסוים, שאעשה את הדברים
המסוימים כדי שיהיה לה בית. אבל כמו שהיא לימדה אותי - כדי
לקבל יש לתת. אני נותן המון, והיא אומרת שזה לא סתם, אלא כי
היא נותנת לי. וכמה שאני נותן לה, היא נותנת עוד. זה כל-כך
יפה, ההדדיות הזאת... זה מבוסס על פילוסופיה כלשהי... אז כן,
אנחנו ביחד, ושנינו מאושרים, מבוססים, ונהנים מאהבה וחיי מין
נפלאים. ומה אתה עושה בחיים?
"אני ממיין מכתבים בדואר".

המפתח של חביתוש
היא הלכה כי לא היה לה זמן לעשות משהו אחר, היא הייתה חייבת
ללכת, פשוט כי לא היה לה זמן למשהו אחר. היא ישבה על המרפסת
והסתכלה בציפורים, או בעננים איך הם צפים. היא ספרה את חלוקי
הנחלים. היא קטפה ורדים. היא החליקה על כבישים מהירים. וכשנגמר
לה מ-כל זה, היא באה אצלי, ליהנות מהמפתח שלי. "אני רוצה את
המפתח של חביתוש!" היא התחננה לפניי בקול מעורר רחמים. "מה זאת
אומרת המפתח של חביתוש, אני לא מבין," "אני ממש צריכה את
המפתח, תן לי אותו, בבבבקשהההה..." אין לי שום מפתח של חביתוש,
מי זה חביתוש בכלל? איזה מן שם זה, זה כינוי?" "תן לי את המפתח
של חביתוש, בבקשה, בבקשהההה..." גברת צעירה, את נראית לי כאילו
את קצת-הרבה דלוקה. אולי מספיק עם החומרים? זה ממיס לך את
השכל. לכי תעשי מקלחת טובה ואז תוכלי לישון. "אם אני אתקלח אתה
תיתן לי את המפתח של חביתוש?" "בטח, בטח," אמרתי רק כדי לרצות
אותה, והיא נכנסה למקלחת. התקלחה ויצאה עירומה. "אני רוצה
עכשיו את המפתח של חביתוש," "מותק, את עייפה, ושפוכה, ולא
חושבת נכון. חביתוש זו דמות מתוך רגע ודודלי, בדקתי באינטרנט,
אבל אני לא יודע שום דבר על שום מפתח," "אבל יש לך את המפתח של
חביתוש, תן לי אותו..." והיא ניסתה לגעת בי. התרחקתי ממנה
במהירות. "אין לי שום מפתח, ללכת לישון, מיד, את שפוכה לגמרי,"
"למה אתה לא רוצה לתת לי את המפתח של חביתוש, אתה לא אוהב
אותי?" "אני אוהב אותך מאוד, אבל אין לי שום מפתח של שום
חביתוש," "יש לך, ראיתי אותו," "איפה ראית?" "קודם," "אני לא
יודע מה ראית... את יודעת מה? תישני, ובבוקר אתן לך את המפתח
של חביתוש," "אי-אפשר עכשיו?" "לא. לילה-לילה, נומה-נומה.
תתכסי ותחלמי חלומות נעימים," "אוף! אוף! אוף!" היא התרעמה.
"זה רק לטובתך," אמרתי. היא הלכה לישון, ואני אכלתי ונרדמתי
גם, בבוקר השארתי ליד המיטה שלה מפתח ישן שמצאתי באיזה ארגז
קטן במחסן. זה היה מפתח של איזו דלת, אבל הדלת והזיכרון שלה
נעלמו מזמן. אני חושב שזה היה המפתח של המרתף בבית של ההורים
שלי, לפני שהם החליפו דלת ומנעול. השארתי את המפתח ליד המיטה
שלה, וכתבתי שמצאתי את המפתח של חביתוש שלה, ושתיהנה ממנו. ואז
יצאתי לעבודה המועדפת עליי בתור מנעולן בכיר.

ההנאה שבאטיות
אני לא מבין על מה הם מוחים כל הזמן... הקוטג' מתייקר - מוחים.
הקורנפלקס מתייקר - מוחים. אבל על החיים שלהם האלה העלובים הם
לא מוחים. האוטובוס מצפצף כי אני חוסם לו את הדרך. אני איש
זקן, שהמדינה, החברה, האנשים, התעשייה, השיטה, הביורוקרטיה,
הקדמה, השמרנות, הטיפשות והחכמה, היופי והכיעור, הטוב והרע,
דפקו אותו כבר 72 שנה, כל ימי חיי עליי אדמות. לא יכול ללכת
מהר, אין לי כוח, שהאוטובוס יחכה. "אנחנו אנשים עסוקים," צועק
לי אחד דרך החלון, "יש לנו הרבה עיסוקים חשובים, גורל המדינה
והחברה והביטחון תלוי בזה שנגיע לעבודה בזמןןןןן!!" הוא צורח.
"אתה סתם גרגיר חול," אני ממלמל, וכל האוטובוס הזה הוא סתם
חופן קטן של חול. אני הולך אל האינסוף, בסוף חיי, והם עוד
חושבים שהעולם הזה אמתי. "תן לעבורררר!!!" צועק המישהו, ואני
שומע רק מה שאני רוצה לשמוע, אין לי כוח לכסילים ונפוחי אגו,
יש לי זמן. "תדרוס אותו! תדרוס אותו!" צועק מישהו לנהג. תדרסו
אם בא לכם, אני עובר את הכביש לאט-לאט, יש לי מלא זמן, ואין לי
ל-מה למהר. "זקן," פונה אליי הנהג, "אולי תתניע את מקל ההליכה
שלך?" אני מגחך, חוש הומור של נהגים. יש לי זמן, לאט-לאט.

אני מגיע לצד שני של הכביש, וכל האוטובוס מביט עליי בתמיהה.
"אני אשחט אותך," אומר לי רוסי אחד בחליפה, ומסמן על הגרון.
האוטובוס נוסע. אני הולך לאט-לאט לעבר חנות קטנה לקנות לי משהו
מתוק לאכול. אני צריך סוכר לפעמים. עכשיו ש-ליצמן הכריז על
הסוכר ועליי גזר-דין מוות, אני צריך לנקוט בשיטות לא
קונבנציונליות. "זקן, אתה מפריע לי לעבור!" לא בעיה שלי. "אל
תדבר אליו ככה," מטיפה לאיש החצוף מוסר איזו קוסית קטנה, "אולי
כשהוא היה צעיר הוא היה זיין, וזיין את כל הקוסיות בשכונה
שלו," "אתה היית זיין, סבא?" צוחק הבחור הצעיר, והם הולכים.
אני נכנס ומבקש וופל מצופה שוקולד. "בבקשה," אני מוציא את
הארנק ומחפש את הכסף. "כמה כסף זה?" "חמישה שקלים," אה... "הנה
שקל..." אני מחפש, "הנה עוד שקל... זה שניים..." אני מחפש.
"טוב, זקן, שניים זה מספיק," "אמרת חמש," "שניים מספיק,"
טוב... לקחתי את הוופל וקילפתי את העטיפה. "תאכל בחוץ, בבקשה,"
"פה טוב, יש מזגן..." "אתה מפריע לקונים," איזה קונים...?
הסתכלתי אחור וראיתי תור של חמישה אנשים, זה לא היה קודם. טוב,
אני אוכל את זה בחוץ, יצאתי.