מאחורי המכולת של השכונה שלנו יש חניה גדולה. עבור רוב האנשים
מדובר בסתם חניה, אך עבורי היא זיכרון מתוק, היא הילדות
וההתבגרות שלי. עבורי היא הכל מלבד חניה של מכולת. בחניה הזו
העברתי את רוב חיי. חוויתי בה לילות של שיכרות, ערבים של
בדיחות וצחוק שגומר את כל האוויר, צחוק שלא נפסק עד שמגיעה
המשטרה ומפזרת אותו. חוויתי שם חברות ואהבה, את הנשיקה הראשונה
שלי, ובעצם גם את השנייה. חוויתי חיבוק מגן של מישהו שאוהב
אותי, שמעתי מילות אהבה שנלחשו באוזניי. באותה החניה העברתי את
התקופה הטובה ביותר של חיי והזיכרונות האלו נקשרו בחוזקה לאותה
חניה ולריחות שליוו אותה, ריחות של מאפים מתוקים שנשלפו הרגע
מן התנור.

לפעמים הייתי עוברת שם, בשעות המוקדמות של הבוקר, בשעות בהן
ריחות המאפים כה חזקים ומפתים. הייתי מתיישבת שם על מבנה בטון,
עוצמת את עיניי, שואפת אל ריאותיי את הריח הממכר, שואפת את
הזיכרונות. כל שאיפה הייתה מלטפת וצורבת בו בזמן, וכל שאיפה
הייתה מעלה חיוך עליו ניגרה הדמעה. כך הם הזיכרונות. שמחה
בזרועותיו של העצב, התרגשות אשר צמודה למחנק בגרון, הטוב שהיה
והכאב על שנגמר.

היו רגעים בהם חשתי כי יש ביכולתי לשבת שם כל חיי, לשאוף את
הריחות ולחיות את הזיכרונות, להישאר לשבת על אותו מבנה מבטון
ולהרגיש את אותם רגשות שהעלו אבק בנשמתי. אותו מבנה בטון הפך
למצבה, וההיזכרות הפכה לאבל. אבל על כל מה שהיה ואינו, אבל על
הדברים שרציתי וקיוויתי לעצמי והתבדו, ואותם ריחות מתוקים
משכרים היו כחלום על המת, חלום מלא ברוגע ובאהבה, אחד שאין כל
רצון להקיץ ממנו, שכן היקיצה מן החלום מותירה אותך חלול, מטיחה
את המציאות האכזרית בפרצופך ומביאה עימה כאב חד והבנה כי אין
עוד.

עם הזמן התרחקתי והתנתקתי, עזבתי את הבית, ברחתי מריחות של
מאפים, החנקתי את הזיכרון ולא שבתי לאותה החניה. לא התרפקתי
עוד על זיכרונות, לא חייתי את העבר, הפסקתי להתגעגע. אלא
שזיכרונות אינם נעלמים. הם לכל היותר נותרים רדומים, מוחבאים
ומחפשים הזדמנות להתפרץ במלוא עוצמתם. כך בדרך חזרה לביתי,
בשעת בוקר מוקדמת, תופס אותי לפתע אותו ריח חזק, מתוק ומשכר.
זו לא אותה החניה, לא אותה המכולת, אפילו לא אותה העיר אך הריח
מושך אותי כפרפר לאש מבלי שום יכולת להתנגד. אני מוצאת את עצמי
עומדת שם בחניה זרה ומרגישה לפתע הכי שייכת שאפשר. הריחות
החזקים ממלאים אותי לרגע בתחושת חום שמתפשטת בכל גופי, אני
לוקחת נשימה עמוקה וכאשר אני נושפת את האוויר החוצה כל החום
מתפזר לו יחד עם האוויר, עוזב אותי. תחושת החום מתחלפת בקרירות
מצמררת. אני מוצאת גם שם מבנה בטון קטן ומתיישבת עליו. הקרירות
הופכת אט אט לכאב, הריחות המתוקים הופכים ממלטפים לדוקרים
והכאב הזה הופך להבנה והכרה באובדן ובמוות. אני יושבת על מבנה
בטון ובוכה, בוכה כפי שלא בכיתי כבר שנים, בוכה על הכל ועל שום
דבר. בוכה על געגוע, על מי שהייתי ומי שאני היום, בוכה עליו,
בוכה על מה שאין. באותו רגע עולים בי רצונות שאין כל דרך לממש.
רצונות שאינם מציאותיים. כל מה שאני רוצה הוא לעצום את עיני
חזק, לפקוח ולהתעורר באותה חניה מוכרת, עטופה בחיבוק מגן,
נושמת  אוויר צלול וריחות מתוקים אשר רק מלטפים ולא מכאיבים.
אני עוצמת את עיניי חזק, הדמעות ממלאות את פני וכשאני פוקחת את
עיניי אני נותרת עם המציאות, עם הבדידות, עם הריחות המתוקים
האלו, שהם כל מה שנשאר.