לעיתים נראה כאילו המצב בשליטה מעולה. רעיונות האהבה של
מחשבותיך - תקווה לאין שיעור - מציפים גם אותה. אלה הם הדברים
שמייצבים אותך במערכת מסובכת שהזמן פועל בה ככוח הרסני.
ואז בא היום שהנך יודע שהכל נגמר. יום בו תקווה אחת התחלפה
באחרת. הזמן ניצח והיא התייאשה, שינתה תוכניותיה והפסידה את
"האותנו". היא ויתרה על האהבה.
הימים עוברים וכבר חודשים חלפו והנך עוד חושב אודותיה... קנאה
ותשוקה התחלפו בגעגוע מוזר לתקווה שהייתה, אך לא ניתן לעשות
דבר.
עוברת שנה, והנה, שוב היום שלה - יום הולדתה,וגם היום שלכם.
"יום השנה". אתה כותב ברכה קצת אחרת, את המילים האמיתיות אתה
שומר לעצמך...
ואז שוב השתיקה. לא השתיקה ההיא כשהייתם ביחד, אלא שתיקה של
בדידות איומה. מכאן אתה משכנע את עצמך שמוטב כך - שלא תחזור...
ואז מגיע תורך,יומך, והנך מצפה למילה, חצי ברכה, שהיא זוכרת...
והשניה הזאת לא באה, והיום כבר עבר.
אתה מבין וסולח ועדיין אוהב אותה, או שמא אוהב את החלטתה ולרגע
מבין שאין שום הבדל.
הזכרונות המהולים בריחות פורשים אותה לפניך מדי פעם והנה נכנע
וחי את הרגע, חי אותה בעוד כמה שניות. ומבין שרק שם, ברגעי
מערבולת אלו, היא תהיה שלך, ומבין שלנצח.