זכרונות  מ  1977 - 1980

בחנות הספורט בווינגייט הבחנתי בביקיני מצמר.

ווינגייט במאמר מוסגר. היינו בהשתלמות "אימון גופני" תנאי
לקבלת דרגה סגן סרן.

מכון ווינגייט, עוד לא אמרו אז "כוסיות" אבל מדא"גיות (מדריכות
אימון גופני,) היו חלום של תשוקה. או בקצרה, המוסד מדיף
ניחוחות כושר וחיוניות ובאותה מידה ארוטיקה אופפת כהילה .
ביקיני מצמר, מעולם לא ראיתי כזה, אבל עין בוחנת של גבר חרמן
מנוסה וחולה שדיים סופני המתקרב לשלושים  ידעה בדיוק מה יהיה
האפקט. הצמר הרך ללא ביטנה, ומכאן שנמתח על קימור השד ונצמד
אליו.
במציאות הרושם היה נועז פי כמה.
הייתה אז פרסומת לחזיות "ללכת עם להרגיש בלי"
ואילו כאן היה בוודאי קופי- רייטר מהיר רושם "ללכת עם להראות
בלי."
אשתי הייתה חטובה.
נחשקת
מחוזרת.
קשה להאמין שהייתה אמא לשני ילדים ושימרה גיזרה מושלמת כפי
שניחנה בה.
היא ידעה את ערכה.
ללא "פוזה" מהלכת בשקט. כביכול קרירה, מרוחקת, ומלוהטת ומתפרצת
ודורשת את שלה ואת סיפוקה עד כלות בעת הישגלה.
בנוסף,
הכר הכירה את הגבר איתו חיה. (שונא את המילה "בעל". היינו
נשואים 'ונבעלנו' ללא גבולות ואני מעולם לא הייתי "בבעלות ."
והיא מעולם לא הייתה קניין.)
מי שהתאמנה באתלטיקה בנערותה  ונטשה בגיל 15 כך שהתפתחותה
הגופנית לא הסתרבלה  זכתה בזוג רגליים אלוהיות, (קרסוליים צרים
צרים,) ישבן מוצק ומרומם ומותניים צרים
מותניים הא, אכן, מותניים וקרסוליים צרים הם מיתמיד אצלי <מד-
החיטוב.>
רמז?
ישבן נאה , או קיי, לכאורה אין כמותו ליופי והדר בהתגבהותו
בתנוחת הפריון האלילת  - הלא היא הדוגי רבת העוצמה, , כך במבט
מאחור טרם אתה "עולה."
ישבן שכזה היה ותיחומו העליון  משורטט במותניים צרים - המבט
"מלמעלה" כשאתה כבר ברכיבה השכיח זה מזמן את המבט "מאחור."
ודי לחכימא ברמיזה.
לעניין החזה,
כבר הקדמתי ואמרתי - <חולה שדיים סופני>.
היא נתברכה בחזה זקוף C85 שעדיין היה יכל להחשב 'חצוף'
בפיטמותיו הזקורות (מצביעות למעלה וטיפה טיפה לצדדים.) והיה
מוטרף בקשת התחתונה המלאה והטפוחה שהיה בה רמז לכבדות.
שד שעבר את מבחן העיפרון יהיה הבוחן אשר יהיה ולו גם עיוור,
ולו גם חרש שוטה וקטן.
(מבחן העיפרון - השמת עיפרון על בסיס החמוק התחתון ועזיבתו.
חזה נפול העיפרון מוחזק, חזה זקור, העיפרון נופל.)

יתכן וכל תמהילי המיניות שציינתי כאן התלכדו לעובדה שקניתי בו
במקום שני  ביקיני. אחד אדום בורדו עמוק והשני ורוד. בגד הים
לא היה זול ויסולח לי אם אינני זוכר את מחירו היום (כפול
שניים.)

בשבת חנכנו את ביקיני הבורדו בבריכת השחיה המקומית  כשאני
מרוגש כולי לראות את אשתי חופשיה וגאה בחיטוביה,  את מראה החזה
המופלא המצויין  בפיטמות הבולטות תחת הסריג כשהיא טופפת לה
קלילה על שפת הבריכה, אחד מילדנו נשרך על רגלה והאחר נח על
זרועה. ואת מבטי התגובה הנשלחים אליה מכל העברים - ואינני יודע
מה מגרה יותר, המחשבה על הרגע בו נשתגל  מיד בהזדמנות הראשונה
אחרי הבריכה או  ולו היותי זבוב על תקרת מוחו של אחד מלוטשי
העיניים לחוות לפרטי פרטים  כיצד הוא מדמיין את אשתי נשגלת
תחתיו (או מעליו או מלפניו.)  

אקצר ואציין כבר כאן, מיתמיד הייתי מגורה לפנטזיית גבר משגל את
אישתי מולי.
החליטו אתם מה גירה יותר באותה שבת בבריכה ורק דמיינו את איכות
המישגל באחר צהרי אותה שבת כשלרגע לא עצרנו מהילדים שביקשו
"ללכת לשחק" עם השכנים בחוץ.

ביקיני מצמר,
אדום,
כאמור הורשמתי ולא ידעתי עד כמה אדיר יהיה הרושם שמונה ימים
לאחר מכן.
ביום ראשון אחרי שחזרתי משבת תורנות מפקד תורן כשאשתי מספרת לי
את עלילות השבת.
(נגיד שמה "איה" לצורך הסיפור. )
"הלכתי עם נוני ודנה (זוג חברים וילדיהם) בשבת שלא היית ולבשתי
את הביקיני הוורוד."
היא נשתתקה לתת לי לעכל ואני המשכתי בליטופים הרכים כמו תמיד
שחזרתי, עומד מאחוריה וחופן את שדיה הגאים והיא ממשיכה כמי
שיודעת היטב כיצד היא מחמשת עכשיו נפץ טעון כי אני עדיין הייתי
שיגרתי יחסית והיא המשיכה:
"לא ידעתי מה קורה לחזייה הבהירה במים שהיא רטובה..."
אמרה והשתתקה לשניה והניחה לי להדק את כפות ידי יותר כשכולי
נדרך. (מילה מכובסת למזוקר.)
עליתי מהבריכה ואני רואה את דנה מביטה בי בעיניים פעורות
ואומרת לי "אלוהים איה, רואים לך את הפיטמות!"  אתה מבין?
החזייה הייתה ממש שקופה! שבאתי הבייתה בדקתי במקלחת מול ראי,
שקופה ממש!"
ושיחררה אנקה  כששדיה הכואבים נמעכו, חציאתה הופשלה כשאני חודר
אליה מאחור בתנועה כמעט אלימה ובפורקן מופצץ .
מהיר.
"אלוהים איה..." נאנקתי בשפיכה, "מאחרוני המילואמיניקים דרך
גברי העיירה המשך בחיילים בחופשה וכלה בתלמידי התיכון הסתכלו
עליך שאת בחזייה רטובה ושקופה!"

אחרי כן לא לבשה איה במחיצתי את הביקיני הוורוד.
למען האמת ההסטורית היינו כבר אחרי השיא ולפני המשבר שהביא
לגרושים. לילות אין סוף נקרעו בי בדמייני אותה כשאינני בבית
כאיש קבע ומהו צבע הביקיני הנלבש.
כאמור לא לבשה במחיצתי עד לירידה לסוף- שבוע טאבה (שעוד לא
הוחזרה אז,)  ועל מה שהתרחש בטאבה, אולי תעלה המוזה לסיפור
הבא.