איך תגיעי לי עד לכאן
כשאני תלוי על סולם
והמרחבים מכים באישונים
ולילה יורד עליי והשמיים מוארים

מתכרבל בחלומות על החמוקיים הרכים שלך
והולך לישון עם נשיפתך החמה על עיניי
ואין דרך לישון כשהכול רדוף רוחות
של נפטלין במילים, של תקופות
עיוורות, אחרות, עייפות, נטושות
בלי יכולת לאחוז בבשר
וללטף את הרגל שנגעת בה בהיסח דעת
כשהיית שיכורה על מיטתי חרמנית מתה
ואני מתבלבל כהרגלי בין אהבה ותשוקה

הולך לישון עם עין בוהה בעין שלך
ודמעות שרף על לחיי
ודם רותח ממלא את לבי
ורוחניותי עיוורת למרחקים ארוכים
וכל דגל שמונף - מצביע דרך אחרת
בה הלכתי הרבה פעמים
ונשרפתי וחזרתי אחר
ואת גורמת לי לבכות, אבל בלי דמעות
כשאני אכול קנאה על מה שהיה יכול לקרות
ושמש מקוממת חונקת לי אנקות וישועות
של צחוק ובכי, של תמרורי אהבים
ואני מתפתל במיטה בכאבים

מתבלבל בנקודה מסוימת בה הנחת את ישבנך המפואר
ותקעת בי מבטים חמים וחדים,
כאילו העלית אותי על קלשון
ובאוטו אני מוצא עטיפת ממתק שלך,
וקונדום שהכנתי ולא השתמשתי
והדפיקה בפגוש כשהנחת ידיים על חלציי
וזה מואר וזה אפל כמו אלף לגיונות אור
צועדים בחושך לנקמה אחרונה
כשאני מביט למרחקים מבעד לריחך המשכר
שהשארת במיטה לפני אלף שנה
ושואל אם זה היה לשווא,
או יש תקנה
ללב נבגד כמוני
ללב בוגד כמוני
לעיניים ערמומיות כמו שלך
וללב שלי שחזר ממגרש המשחקים
הפרטי שלך.

בלי מילים, רק אני ואת
שוקעים לתוך עננים לבנים
בלי להתנצל, בלי להבטיח
רק אוהבים עירומים בלי מילים
מסתכלים בעיניים, מבליעים מילה
מחווים נגיעה, כנות ולחישה
זורמים עם המים, עם הדממה
עם השקט שאחרי הסערה.

כי כשישבת איתי, לא הרגשתי נקי
מ-כל תעצומות הנפש שהשלכת עליי
ובכיתי, כי לא היה מקום כל-כך
לאהבה הקטנה שלי אלייך
והימים חלפו ואת כבר לא כאן
רק רוח מרשרשת נשארה בתריסים
וכל החלומות שלי קרמו עור וגידים
אבל הלב שלי נשאר במקום אחר, שבוי
עם התחנונים שלי אלייך,
שלא תשברי אותו

אבל את שברת את לבי
ואני שברתי את לבך
ונשארנו מנותצים זה בזרועות זו
על אף כל המרחקים
כשהשעון מראה חשכה,
והבדידות חונקת
אני נזכר כמה אהבתי אותך
וכמה אהבת אותי
אבל כבר לא

הגענו לנקודת הרתיחה
בזעם ודם
עד שהאשמנו ופגענו
בשוגג או בזדון
ושתיקתך העמיקה
ולך הפניתי את גבי
להסתדר עם הלב השבור שלי
ב-צל העבר המפואר והבזוי.

איך זה שלא מצאתי אותך
בספל התה, בתחתית המרק
על כתלי ביתי
כי זו השתיקה שתמיד הייתה
ולבסוף היא חתכה
נשארתי לבדי מעולף על המיטה הסתורה
מזמזם חרש את מנגינת האהבה שידענו
עתה זו מנגינת שיכורים
כמו פה מלהג זיכרונות של שיכר
רוח סהרורית של חזיונות עבר
לב שלא נסגר
נשאר מדמם ופעור לכאבי האכזבה
על שעזבת אותי לבדי
כמו שכבת בצל בצד הדרך.

אני ממהר להזליף קצף עוגות
על ראשך, על צווארך, על שדייך,
על בטנך, בין חלצייך, על רגלייך
את הראש תצטרכי לשטוף
כל השאר אני מלקק
ואת שרה אופרה בסגנון מזרחי
ואת שרה אותי כשאני אוכל ממך
וכל כולי מתמסר לך,
שמתמסרת לי
עד ציפורניי קצות האצבעות
כשאני עושה לך כביסה
מכבס אותך באמבטיה הכי נקייה
חופף ראשך מהקצף, קורא לך פסוקי תנ"ך
כשאת משתעשעת עם הסבון בין רגלייך
האם להיות לך ים או סופה
או אי שמתנדנד בקצה רחוב בפינה חשוכה
או זוהר צפוני או נתזי כוכבים
או שיבולים צומחים רעבים בגנים
את דומה לרטובה, ואני דומה לאוהב
כשהרוח צועדת על מפתני ביתנו
וגשם זלעפות, זה קר מדי לפטמות שמזדקרות
לחידודי העור הגרוי, לאצבעות הרגליים הרדומות
או שתלשת לבי, או שאכלת נשמתי
כך או כך אני מאושר להיות טרף,
ע"י יצור יפה ונפלא כמו שאת
ערבביני לאלתר בחמוקיי גופך
לא רוצה להיות אני שלא חלק ממך
רק טיפת זיעה מבית שחייך,
רק דמעת אושר בזווית עינך
כשאת הופכת אותי פסיכי של אהבה
מכה בלבי כל נחמת חסד טהורה.

מתבונן בנפלאות גופך, ונושך את הלשון
כמה הוא היה רוצה להעביר שפתיו על עורך
גופך הוא כמו תפארת לנפש עלובה זו
כמו פרח נשגב, כמו קשת בענן,
כמו ממטרים ביום חמסין
את מפנקת אותו במשקאות קרים
נותנת לו להריח את גופך
נוגעת בו כמו בהיסח דעת,
כשהוא נאנק בתאווה
את כה יפה ונשגבת בעיניו
את חייו היה נותן לך
מתכרבל בשנתו עם עינייך מביטות בו בדימיונו
גופך מחבק אותו במיטה הקרה והעלובה
טיפת אהבה רוצה ממך,
רוצה לאהוב כמו דבורה את הפרח
דמותך מטרפת את מוחו בלילות התשוקה האינסופיים
אהביהו, ילדת פרחים, והשקי גופו הצמא ונפשו הנקועה
כי רק טיפת נחמה נשית ביקש,
בעולם גברי מנוכר וקר.