"אתה מתפקד בעולם הזה כמו מכונה. אתה חושב כמו מחשב. אתה לא
מרגיש רגשות, אתה רק פועל כאילו יש לך אותן. לכן אני מציעה
שתצא לפנסיה."
הוא הביט בה כשהיא מסדרת לבנים במגירות, וחשב שפעם בוודאי
הייתה סיבה לזה שהוא התחתן איתה. זה לא בגלל כסף או מעמד,
כשהוא התחתן איתה היא הייתה ענייה ובאה מבית הרוס. זה כנראה כי
אהב אותה, ואהב באמת, אבל הוא לא יכול היה לזכור את הרגש ובטח
שלא להרגיש אותו עכשיו.
"יקירתי..." הוא אמר. הוא גלגל והמתיק את המילה כאילו היא
ממתק, "אני בפנסיה כבר שלוש שנים, אולי שכחת." הוא חייך, אבל
הבעת פניה לא השתנתה, והיא בקושי הביטה אליו. "אני לא מתכוונת
לפנסיה מהסוג הזה." היא אמרה וסגרה את המגירה האחרונה, ואז
יצאה מהחדר. הוא שמע אותה פותחת וסוגרת ארונות, ואז היא הגיעה
עם צנצנת פלסטיק קטנה. "אז לאיזו פנסיה את מתכוונת?" הוא שאל.
היא הביטה עמוק לתוך עיניו, ודיברה אליו כמו גננת שמדברת לטובת
הילד שאצלה בגן. "אתה רואה את הקופסה הזאת? יש בה כמה גלולות.
לפני שאתה ישן, קח גלולה. אפילו שתיים." הוא הביט בצנצנת
הפלסטיק בין אצבעותיה. היא אחזה בה כאילו שמרה אותה הרבה זמן
לרגע הזה. "ומה יעשו לי הגלולות האלו?" הוא שאל. "בעזרתן תגיע
לעולם שכולו טוב." "כלומר?" "אתה תמות." השתררה שתיקה. הוא
הביט בה, אבל היא כבר לא הביטה בעיניו. נדמה שמשהו זע לו בתוך
הבטן, אבל הוא לא הבין מה. "יקירתי..." הוא פתח, במאמץ. "נתתי
לך בית יפה, לימדתי אותך כל מה שאת יודעת, ואת יודעת הרבה.
עשינו ביחד ילדים נפלאים. תמיד דאגתי שתהיי שמחה ומאושרת, ודבר
לא יהיה חסר לך. זה נכון?" "כן," היא אמרה. "אז למה עכשיו,
כשאנחנו זקנים - אבל בריאים, והילדים עושים חיל בארצות אחרות,
ויש לנו אפילו נכדים שלא חסר להם דבר. למה עכשיו את חושבת
שנכשלתי בדבר מה, ועליי למות?"
"אתה לא נכשלת," היא אמרה, "עשית הכול בדיוק כמו שצריך, אפילו
מעל ומעבר. אבל בדרך... יקירי... איבדת את הלב שלך. ולמעשה,
ללא לבך, אתה כבר עכשיו מת, אתה פשוט לא יודע. ולכן הדבר הנכון
הוא להיכנע למוות אמתי, פיזי, ולעבור לעולם בו יהיו לך רגשות
בשפע, והרבה אור ואהבה. אני כאן אמשיך לדאוג ל-מה שדאגת,
וכשיבוא זמני אצטרף אליך, ויהיה לנו טוב, כמו פעם, כשהיינו
צעירים ומלאים אהבה, תשוקה, ושיכורים מרגשות." הוא שתק. "מה
שנכון לך, נכון גם לי. אם אני אאבד את לבי לפני שיגיע זמני, גם
אני אקח גלולה, אפילו שתיים." הוא הביט בה במבט ארוך, אבל היא
סירבה להביט בעיניו. "את לא חושבת שזה מטורף במקצת?" הוא שאל
בזהירות. "מה לא מטורף?" היא הפטירה, והניחה את צנצנת הפלסטיק
על השידה לצד מיטתו. "כמובן שאני לא רוצה וגם לא יכולה להכריח
אותך, זו החלטה שלך. אבל אני חושבת שזו תהיה החלטה טובה אם
תחליט ש-כן. אני אשן הלילה בסלון. אולי אראה אותך חי בבוקר,
ואולי לא, אתה מחליט. כך או כך, אני מאחלת לך רק טוב, בכל מה
שתבחר, ורוצה שתדע שאני מעריכה ומוקירה אותך, ואפילו אוהבת
אותך, למרות שאתה כבר לא מסוגל לאהוב אותי בחזרה. אז... נתראה
בבוקר, או שלא." והיא יצאה מהחדר.
גם בלונדיניות מפליצות
ארבעים עכברים רתומים למרכבה חיכו לה כשהיא יצאה מבניין
המגורים בשיכון ג' לבושה שמלת מלמלה מכובדת עם מחשוף קורץ
וזורח, ושסע בירך. הזאב ירד מספסל הרכיבה, ופתח לה את הדלת.
"שלומות, מדמואזל. האם הסקס היה מספק אתמול בלילה?" "אכן," היא
ענתה מתמוגגת. "טוב מאוד," אמר הזאב, וסגר את הדלת כשהיא
נכנסה. אז עלה שוב אל תא הרכיבה, לבוש בגדי שרת שחורים נוטים
לאפור, שרק לעכברים, והם החלו בדהרה ברחובות העיר רמת-גן. היא
הביטה על הנוף המתחלף של אזורי תעשייה והייטק, ועל המכוניות
המגושמות החונות לצד הדרך. בהמשך הדרך היא הפכה כפרית, ונשים
נראו סוחבות דליי מים, וגברים עם בולי עץ על גבם. הם הגיעו
לארמון שטבל בתוך שדה ירוק ואדום, והיא יצאה מהמרכבה כשהזאב
פתח בשבילה את הדלת וקד בכבוד. היא נכנסה לארמון, ועברה
באולמות הגדולים ובמסדרונות הרחבים, עד שהגיעה אל ההיכל. על
כיסא המלכות ישב המלך הזקן והפיקח ומצץ את שפתיו מתוך ניוון
ותסכול של שנים. "אז היית בעתיד..." הוא מלמל, "שם יותר טוב?"
"הם חיים כמו עבדים, מלכי," היא ענתה. הוא אמר בשקט - "אבל
הסקס יותר טוב..." כקובע עובדה. "אכן," היא אמרה. "היה לך את
הדבר הזה?" הוא שאל. "איזה דבר, מלכי?" "זה שמתפוצץ." והוא
החווה לבין רגליו. "אורגזמה? כן. היו לי אפילו ארבעה." "מרשים
מאוד," הוא אמר. "אני חושב שאת צריכה לשבת פה, ולספר לי אם
זוכרים אותי בעתיד," הוא אמר והחווה על כיסא נוח לצדו. היא
התיישבה. "צר לי, מלכי, אבל איש לא זוכר אותך בעתיד, מלבד כמה
היסטוריונים ואנשים משכילים במיוחד," הוא הביט בה מעט מאוכזב,
"אני מבין..." "זו לא אשמתך, מלכי, האנשים מהעתיד לא זוכרים
אף-אחד, אפילו לא את אבות אבותיהם, הם מרוכזים בעצמם וחיים רק
את הרגע." "אני מבין..." הוא אמר שוב. "בבוקר כזה," הוא אמר,
"מן הראוי שתטבלי את גופך באמבט, ואז תצאי לשדות לטייל בין
שדות הפרחים כדי לספוג שוב את התקופה, הנוכחית," "בוודאי,
מלכי," היא ענתה מבלי להסס. היא קמה ממקומה. "בוקר טוב, מלכי,"
היא אמרה תוך כדי קידה, ואז פנתה לאגף המגורים. |