"כל אחד מה שהוא שומע," הוא מלמל לחדר החשוך. הוא עמד במכנסיים
עד מעל הברך, בנעלי-בית, לבוש חולצה מרושלת פתוחה, ולא היה לו
שעון על פרק כף היד, כי הרצועה נקרעה. אבל היו לו את הסיגריות
שלו, והמזגן לא פעל. השקט הזה נטול החשמל הזכיר לו את ימי
ולילות ילדותו המוקדמת. שקט קורע לב של ערב יום שבת. יום שישי
בערב.
הוא הלך למרפסת הסגורה, והדליק סיגריה מול החלון הפתוח. אנשים
עבדו באיזה מקום על חידוש זרם החשמל. הוא לא ראה אותם, אבל
שמע. ילדים וילדות קטנים, זאטוטים, צווחו וייללו ב-של התחושה
שמשהו שונה, ואימהות צעירות ניסו לרצות אותם בין מעשה למעשה.
מכוניות חלפו באטיות בכביש ממול, מאטות משום מה לפני הבניין בו
היה, וחולפות. שני אנשים, אחד בגיל העשרים, והשני בסביבות
הארבעים, נשענו על המכונית שלהם ודיברו כשהם מצביעים בכלליות
לעבר הרחוב. תא המטען היה פתוח ועמוס חבילות בגדים, אבל הם לא
התעסקו עם תא המטען. הצעיר הביט סביבו במבט מתריס ושקט, כמעט
זומם, והמבוגר השתדל להיראות צודק ומעשי, כשהוא מסביר לצעיר
משהו על משהו. היה חם מאוד בדירה, וחשוך, ואנקת שיברון קטנה
נפלטה מפיו של הזקן שעישן מול החלון. שני הגברים שלחו בו מבט
קטן, וחזרו לענייניהם, אבל משום מה הוא הרגיש מבויש לפתע,
כאילו הבחינו בו בוכה. הוא כיבה את בדיל הסיגריה לפני סופו,
וחזר לתוכי הדירה. "כל אחד מה שהוא שומע," הוא קונן לפני
אלוהיו, ואז נשמע קליק של מכשיר חשמלי כלשהו, והאורות נדלקו,
החשמל חזר. שכנה צעירה הריעה בשמחה במין ייללה מזרחית שהיה
שומע בחתונות וברי-מצווה, וקול הזאטוטים התחדש. הוא שתה משקה
קר מעם המקרר, והדליק את המזגן, יושב בבגדי הבית שלו בספה
הגדולה, בוהה במזגן, ומניח רגליים על השולחן הנמוך. בוב דילן
שר לו.
פרנקי
הילדות שלו הייתה דומה לפח זבל עולה על גדותיו, שהיה שפוך
בפינת רחוב והסריח, ואנשים הרגישו לא נעים כשעברו לידו, אבל
אף-אחד לא פינה אותו. פרנקי זוכר במטושטש שפעם היה לו הרבה
שכל, אבל החבטה בקיר שגרמה לו זעזוע מוח, גם פירקה את הקשרים
העדינים בתוך המוח, ועתה הוא שוטה זועם, עם ראש נצנץ, שמעשן
ולא יודע למה, ולא מוצא פינה לנוח בשום-מקום, בעוד הראש שלו חג
במעגלים קטנים, והרגליים שלו מתרוצצות במקומות מפוקפקים. הוא
יצא את הבית כשבוב דילן שר, והלך רדוף ומעשן לתחנת הדלק,
ובאימא שלו הוא לא ידע למה הוא הולך לשם, אבל בעל התחנה השמן
הביט בו לא יפה פעם שעברה כשהוא היה שם. כשהוא נכנס שני גברים
צעירים עסקו בסידור בקבוקים על מדפים, והוא פנה למקרר והוציא
בקבוק בירה מכבי. זה אחד המקומות היחידים שעדיין מכר בירה
מכבי, וזו הבירה היחידה שהוא היה מסוגל לשתות בלי להפוך
למטומטם. נשמעו צעקות, ובעל התחנה השמן והנמוך נכנס בזעם,
כשהוא מתעלם במופגן מבחורה צעירה שייבבה בקול. כשהבחורה ראתה
שהם כבר נכנסו למקום ציבורי, היא שתקה, ורק נעה בעצבנות, כשבעל
התחנה מטיח שטרות מגולגלים של כסף על הדלפק, רושם במהירות משהו
באיזה פנקס, ומחלק הוראות מהירות לעובדים. פרנקי ניגש לדלפק
מצד הלקוחות, והניח את בקבוק הבירה על הדלפק. הוא הביט בבעל
התחנה שזרק אליו מבטים עצבניים. "יום קשה," אמר פרנקי. בעל
התחנה קפא לרגע, ואז שלח עוויה של חיוך. "יכול להיות יותר
גרוע," הוא אמר. פרנקי הביט סביבו, הבחורה הצעירה הייתה על סף
הדלת הגדולה של חנות הקניות, ניגבה דמעות והביטה בתחנונים וזעם
לעבר בעל התחנה. מתוסכלת עד העצמות. "אפשר לכבד אותך בבירה?"
שאל פרנקי, והצביע בשתי אצבעות על הבקבוק. בעל התחנה הביט בו
כמו על מקק, "אתה קונה את זה?" הוא שאל. "בטח," אמר פרנקי,
והטיח את הבקבוק בראשו, נשמע קול גולגולת נשברת, הבחורה צרחה
בהיסטריה, והשמן תפס את המקום שהייתה בו קודם עין. העובדים היו
דרוכים, אבל המומים מדי מכדי לעשות משהו, ופרנקי יצא משם
במהירות לפני שיתעשתו. הוא הלך לאורך הכביש, ושמע ברקע מנוע
מכונית מותנע, אבל זה לא אמר לו כלום. הוא הביט ימינה ושמאלה,
וחצה את הכביש, כשמכונית שעטה ודרסה אותו על כביש האספלט. בעל
המכונית עצר באמצע הכביש, והביט על מוחו השפוך של פרנקי, שגסס
במהירות. הוא לחץ על דוושת הגז ונמלט משם.
מקסימיליאן
הוא שמע ברקע את הדמעות מקוננות. הן עמדו בקבוצה קטנה, לבושות
בגדים של זקנות, והחזיקו בידיהן ספרי תפילה כאילו משם תבוא
הישועה. "ספרי התפילה לא יעזרו לכן," אמר קצין גדול, חזק ושמן,
וירד מג'יפ האמר שחור כשתת-מקלע מתוח ברצועה על חזהו. "רחמים!"
צעקה מישהי בהתרסה לעברו, והוא צעד ועמד מולה, ואז הטיח אגרוף
בפניה. היא נפלה מדממת משריטה גדולה על הלחי. לקצין היו הרבה
טבעות עבות על אצבעותיו. "כשתגיעו לגן-עדן, תגידו שמקסימיליאן
שלח אתכן." הן הביטו בו בעיניים פעורות קרועות. "נעים מאוד,
אני מקסימיליאן," הוא אמר וחייך. הן לא חייכו בחזרה, והוא נראה
מאוכזב. "תשמעו בנות, אני עושה לכן טובה. מה לכן בעולם האכזר
הזה, המלא סבל, כאב ועוני. אני שולח אתכן לעולם שכולו טוב. הרי
אתן צדיקות. אתן צריכות לנשק לי את הרגליים לאות תודה, ולא
להביט בי בשנאה כזו. אני אדם טוב, באמת. רק אתמול שרפתי נכה
משותק על כיסא גלגלים בחיים, אני מתערב שעכשיו הוא מודה לי,
איפה שהוא נמצא." הוא הביט בהן לבחון את השפעת דבריו, אבל הן
לא התרככו. "נשים כפויות טובה, אבל מה אני מצפה מבני-אדם. אתן
רואות את הבור הגדול מאחוריכם? תעמדו בשורה לאורכו." הן לא
זעו. "אדגר..." הוא פנה בתחינה מזויפת לאחד הקצינים הזוטרים,
"אני לא יכול לבד, תעזור לי קצת כאן," אדגר התנער מקיפאונו,
וחילק הוראות לחיילים, שחבטו בנשים והעמידו אותן לאורך הבור.
מקסימיליאן הביט בסיפוק. "חיילים!" הוא קרא. כיתת היורים עמדה
מול הנשים, ושלפה מכונות ירייה אוטומטיות. "אש!" הוא קרא, ודם
ואיברים השפריצו לכל עבר. חלק מהנשים נפלו מדממות לתוך הבור,
חלק צנחו על שפתו. חלק קפצו לבור למרות שלא פגע בהן קליע אחד.
החיילים חדלו לירות, וכולם הביטו על הנשים הירויות. חלק עדיין
היו בחיים. מקסימיליאן ניגש לשפת הבור, ובעט את הנשים ששכבו
בשפתו, לתוך הבור. הן התגלגלו ללא קול או תוך כדי אנקות כאב.
והוא סימן לנהג הטרקטור, שמילא את כף המתכת הגדולה באדמה,
ורוקן אותה שוב ושוב לבור. כמה נשים נקברו חיים. נהג הטרקטור
סיים את עבודתו, ומקסימיליאן הביט על האדמה שהייתה פעם בור.
החיילים עמדו בשקט וחיכו לפקודות. "זה עולם אכזרי..." הוא ייבב
כאילו לעצמו. "לטבוח בנשים חסרות ישע..." קולו נשבר, והוא קרא
בקול - "אין בעולם הזה רחמים!" ואז הוא פקד על החיילים להסתלק
משם, ונכנס בעצמו לג'יפ ההאמר. |