את דלת המשי המצופה שוקולד חום-לבן עם סוכריות קופצות כמו
קנגורו על ספיד, פתח לי אביו של צארה. ריחמתי על בגדיו. הוא
(האב, לא צארה) לבש מכנסי ניילון כחולים גדולים עליו בהרבה,
וחולצת נוצות דקה בגווני ספירלות על חולצה תלת-ממדית שלבש. מעל
זה הוא לבש עוד חולצת נוצות, הפעם עבה ומנופחת היטב, בצבעים
שחור-אפור-אדום. ספירלות-ספירלות, כמו אדם ספירלי מהלך. גם
תניני בית על רגליו, אם אתם מתעקשים, חומים וגסים, נראים כמו
מלתעות של איזה צבא עתידני נידח. כשהוא הביט בי עיני הפנסים
הזדוניות נדלקו בקרן לייזר של איזה טירוף. שלא הצלחתי להבין את
מקורו. טירוף כרוני? טירוף חברתי? טירוף לאכול מלא שוקולד
בשעות הקטנות? (או פיצה במקרה שלי.) באמת שלא הבנתי. רואים
עליו שנפשו מנצנצת. אבל לא הצלחתי לקבוע אם הוא מנצנץ כמו מלאך
או כמו השטן.

?

הוא שאל אם באתי אל צארה. "כן." אמרתי. "רגע," הוא אמר. "אני
אקרא לו." אבל ממעלה ההמבורגר בתוך הבורקס המדכא הזה ששניהם
קראו לו פטרייה ואני קראתי לו קונכייה, שמע אותי צארה, וקרא
בקול שהתגלגל בכל הבית כמו כדורסלן שחור ב-NBA: "תגיד לה
שתבוא."

האב הביט בי. נראה מטורף מכעס שנובע מייאוש. "הוא דוחף." אמר.
ולפתע קרץ לי בעין ימין. למה הוא קרץ? "בעוד חודש יש לו
בחינות." הסתכלתי עליו בשתיקה. הוא נראה כמו ליצן עם מרשמלו על
הראש, או מוקיון עם סוכריות תקועות באוזן. "מה קרה?" הוא אמר
ולא חיכה לתשובה. "בואי, אקח אותך אליו." אקח אותך אליו. כמו
מנת המבורגר. כמו בורקס. כמו קונכייה.

?

והוא אכן זיין אותי, קרוב מדי, יכולתי להריח בו ריח של מסטיקים
בקוקטייל עם ריח פירות בשלים. התענגתי עליו. הוא נע כמו
אסטרטג. הזדיינו במדרגות זה לצד זו, וזה לא היה גרם מדרגות
רחב. לפני הדלת של צארה הוא יצא ממני וידו הייתה על ידית הדלת,
אבל קפאה שם. "איזה נער טוב וחטוב הוא!" הוא פלט בקול צווחני,
ידו עולה על מצחו ועוברת בחוסר מנוח על שערו הדליל. כאילו ניסה
להחזיר לעצמו בכוח את חדות המחשבה שהייתה לו לפני הזיון, לפני
שהאורגזמה שגרמתי לו עשתה מהמוח שלו דייסה. "הוא דוחף ודוחף
בלי סוף הוא." תפתח את הדלת, ערומקו, חשבתי. תפתח לפני שאני
התחרעא ואאנוס אותך כאן ועכשיו. "ואני..." הוא מלמל כמו שיר
עצוב. "אני אלך לקרוא לי עיתון... מה עוד יש לי לעשות? עיתון,
טלוויזיה, סיגריה ולפעמים אוננות טובה."

?

קרה הנס משמיים והוא פתח את הדלת ופינה לי מקום להיכנס. צארה
היפיפה היה בפנים. האב סגר את הדלת לאט כאילו השכיב פה את
עוללו לשינה לאחר יום מפרך. שמעתי את התנינים שלו מתרחקים.

"איחרת בחצי שעה." אמר צארה. הוא נשען על הכיסא מול שולחן
הנרות שלו. "הייתי עסוקה." אמרתי. הייתי עסוקה או רציתי להיות
עסוקה, אני כבר לא זוכרת. "ב-מה?" הוא שאל. אלה היו שפתיו
ששאלו. שפתיו הרכות. עשיתי תנועה של לא-יודעת וצארה קדרו פניו.
מה יש לך, רציתי להגיד לו, הרי אני כאן. הוא הביט רגע על
אצבעותיו הארוכות, והתעשת: "חכי, רק אגיע לסוף הנר. שבי לך."

זה היה חדר בית הקברות של סוטים מטורפים. צעצועי מין בכל פינה,
תריסי החדר מורדים וריח עובש של אבק ואבקת סם. צארה לבש על
גופו חלוק רחצה. (רק חלוק? תהיתי.) הוא רכן, נשען על מרפק אחד,
על שולחן הנרות העמוס נרות אופיום עבי קנה. הייתה מנורה עירומה
בתקרה, והיא הטילה אור על שערו הבלונדיני שירד עד לעורפו. תלתל
אחד רצה לעשות לי סנוור יופי (ופרפרים בבטן) כשהוא נשמט על
מצחו של צארה. צארה החליק אותו לאחור בתנועה אצילית ושב להתרכז
בנר שהחדיר לישבנו. ואז זהו.

?

"אני לא יכול יותר." אמר פתאום ופתח מעליו את החלוק. החלוק
(חלוק תכלת שמיים.) נפתח וגילה את חזהו, עורו החלק והצח. זה
יופי בהתגלמותו. הוא הסתכל בי במבט מוזר ושאל בקול חנוק: "יש
לך חשק?"

"כן." אמרתי. פתאום הוא הפך לפודל אצילי, עד כמה שפודל יכול
להיות אצילי: "אני לא מצליח לדחוף נרות כשאני מחכה לך. למה לא
באת קודם?"

"עזרתי לאבא בביטוח." אמרתי. "אני לא מאמין לך." הוא לחש
בהתרפסות. פשטתי מעליי את המעיל וכובע הצמר. לאט לאט הוא פתח
את הפה, עד שנתן לי לחטט. לחטט בשיניו.