המצב-רוח השפוף שלו לא השפיע עליו. כלומר הוא לא נתן לו להשפיע
עליו. הוא ישב מול המחשב, שם מוזיקה טובה באזניות, והתחיל
לכתוב על דברים שלא קשורים למצב רוחו השפוף. הוא כתב על האיש
שיישן בתא כלא, ועל האיש שמנקה בלילות את הרחובות הסמוכים ברכב
ניקוי עם מברשות. הוא כתב על האיש הזקן, עם הכיפה הגדולה על
הראש והצליעה הכבדה, שהולך עם מקל וכרס ענקית את כל הדרך מקצה
הרחוב ובחזרה. הוא כתב על הכלב הקטן שהציל את חייו (של הכלב),
ועל מאמן הטניס הפסיכופת שאימן ילדים כל צהריים ובוקר במגרש
המרכזי, והיה צועק עליהם ומעליב אותם, אבל יודע להחמיא
בהתנשאות כאילו הוא איזה דיקטטור. (שומעים כל מילה שלך עד
לכאן!) והוא כתב על הפועלים שהם קצת אמנים שצובעים מחדש את
מגרשי הטניס בלילות. כשהוא כתב, הדרקון הקטן והצהוב שלו ניסה
למשוך את תשומת לבו. "מה הבעיה שלך, אגו?" הוא שאל אותו. "זה
די דפוק לכתוב ככה שטויות," אמר אגו, "לא עדיף לראות פורנו,
לזיין בחורות שוות, לאכול הרבה סטייקים, להסניף סמים ולשמוע
היפ-הופ במערכת קול מעלפת שהביטים שלה עושים רטט בבטן?" יש לי
מצב רוח לאהבה, הוא ענה לאגו, וכתב קטע אהבה לאישה האהובה עליו
ביקום כולו - יד ימין שלו. "אתה לא חושב שאתה צריך לאהוב אישה
אמתית, למשל אחת שגם יודעת לדבר או לשתוק?" שאל אגו בהתעניינות
צינית. "יש לי אחת כזאת קשורה במרתף," עניתי בציניות משלי,
ותיארתי במילים את יופי הרחובות בלילה, ואת הריח המשכר של
הלבבות הבודדים, ואת הטעם שלהם, שהולך טוב עם חריף. היה רמזור
אחד שהתאהבתי בו באחד מלילות הקיץ, ומאז תמיד ביקרתי אותו,
וניהלנו שיחות מעניינות. הייתי משתף אותו בלבטיי, והוא היה
מסמן לי ירוק לאות הסכמה, ואדום לאות שהוא דוחה את דעתי.
בהתחשב בדרך ההתקשרות המאוד לא מקובלת שלו, והדי מצומצמת,
הייתי צריך להיות מאוד יצירתי, ולבחור בקפידה את מילותיי. אבל
למדתי ממנו הרבה. הוא זה שהציע לי לחפור בור באדמה, ולקבור בו
שטר של מאתיים שקלים. כי בבוא היום, הוא אמר, יצמח לי עץ
שהעלים הרבים מאוד שלו יהיו שטרות של מאתיים שקלים. שאלתי אותו
אם הוא רציני, והוא ענה לי באור ירוק. מאז לא ראיתי אותו, כי
העירייה ערכה שינויים בצומת, ועקרה אותו ממקומו, וגם עץ הכסף
עדיין לא צמח. אפילו לא נבט בינתיים. אבל צמח שם שיח קטן של
גראס. התמסטלתי כל הדרך לאילת, כשקראתי את "פחד ותיעוב בלאס
ווגאס". לא הגעתי לסוף הספר, כי מישהם חשבו שהוא משפיע עליי
לרעה, והעלימו לי אותו. אבל אני זוכר לטובה את לילות הקיץ שהיו
מלאים בסמים. "זה כאילו אתה מוחא כפיים עם יד אחת קשורה מאחורי
הגב, ככה אתה כותב, אני קורא כל מילה." אמר אגו, הדרקון הקטן
הצהוב, ולי לא היה אכפת. מה זה כבר משנה באמת. יש לי כפית סמים
קטנה, כפית סמים שובבה, היא עושה לי לפעמים צרות כאלה... מזל
שהכול קורה רק לטובה.