הילדים היו עם מצתים ושרפו את הסוכה היפה שבניתי. זה לא היה
נורא כל-כך, לו לא כולם היו בתוך הסוכה, ונשרפו למוות. כמובן
שראיתי גם בזה סיבה למצוא את הטוב מתוך הרע, והקמתי שם פארק
משחקים לזכרם, עם מתקנים שלא יכולים לעלות באש. אפילו לא עם
נוזלים דליקים. כמובן שבאו מלא ילדים וילדות, ושיחקו בגן
המשחקים הנפלא שלי, שבעצם נתתי אותו לכולם, וההורים היו מאוד
מבסוטים וישבו ב-צל עם אבטיחים ולימונים, וניגנו מוזיקה
בטרנזיסטורים, ונהנו מהשחפים וממזג-האוויר הנפלא, והביטו
בעננים, ובעצים, וכמובן בילדים. רק מעט מאוד ידעו על מה ולמה
הוקם הפארק הזה, ובאמת לא הייתה סיבה לגלות לאף-אחד, או סתם
להפיץ את השמועה, שהייתה נכונה. אבל אז הגיע לפארק אדם עם חיוך
גדול על הפנים, וחופן בלונים ביד, ועשה לילדים כל מיני קונצים
עם הבלונים שכולם צחקו. למשל הוא עשה בלונים בצורת כלבים,
וחתולים, וטווסים, ויצורים זוחלים, ועוד כל מיני כיד הדמיון
הטובה. ואז הוא אמר בדרך אגב, בטיפשות גמורה "טוב שילדים נשרפו
פה, כי זה מה שגרם לבנות את הפארק." ואז ילדים והורים שאלו על
מה הוא מדבר, והוא היסס רגע, אבל סיפר להם הכול, על דני השמן
שאהב לאכול סופגניות, ונורית ששיחקה עם נרות בלילה כשכולם היו
ישנים. על יוסי שאהב מטוסים, ורצה להיות טייס, ועל אילנית
שרצתה להיות דוגמנית וחשבה שהיא היפה בכל העיר. ועל יותם שהיה
פותר תרגילים במתמטיקה שאף-אחד לא הכיר. "כולם מתו פה," אמר
הליצן, "בתוך סוכה שהם הציתו בטעות. הם נשרפו למוות בעודם
בחיים. אבל זה טוב, כי לזכרם בנו את הפארק הזה!" והוא חייך
חיוך אווילי.

מיד נפוצה השמועה, וילדים הפסיקו להגיע לפארק, ובני-נוער היו
עושים בו סמים וטקסים של השטן, ונקשרו במקום כל מיני אגדות על
רוחות רפאים שיוצאות לצוד פה ילדים, ונוקמים את מותם. שמעו את
זה בעירייה, וראו את המקום שהפך להיות מוזנח, והחליטו להרוס
אותו ולבנות במקומו בניין משרדים של בנקים ועורכי-דין וכאלה,
למען התרבות הכלכלית, אם אפשר לקרוא לזה תרבות. והמקום הפך
למקדש העסקים של העיר הקטנה, וכולם היו מגיעים עם תיקים קטנים,
עושים עסקים וחותמים על חוזים, ומתהדרים בזה שהם אנשים נורא
רציניים. עד שיום אחד הגיע למקום אדם עם חיוך גדול על הפנים,
וחופן בלונים ביד, ועשה לאנשי העסקים כל מיני קונצים עם
הבלונים שכולם צחקו...