את מדמיינת אותי יושב אצלך בסלון, ואת אומרת לי כמה שאני יפה,
ושיש לי אף גדול. את אומרת לי - תן לי לשחק לך באוזניים. את
אומרת לי - תן לי להעביר אצבעות בשערך. אני כבר לא פה, איפה
את? את לא סופרת אותי ממטר, וגם לא אני אותך. את צובעת את
הקירות בכל מיני צבעים כדי לשכוח אותי. את מדליקה מוזיקה
קרקסית, את תולה תמונות תלת-ממדיות על הקירות של ליצנים עם פה
פעור מלא שיניים ודם. יש לך בארנק הכסף גפרור זהב במיוחד
בשבילי, להדליק את הסיגריה שלי. את גיבורה על נתחי בשר מתים.
על בצלים שאת מקלפת ומקלפת ומקלפת, וקוצצת, כל הזמן קוצצת.
הדמעות בעיניים שלי התייבשו, והם לא רואים ולא מרגישים מה את
מרגישה. מה לעזאזל את רוצה ממני? השמיים צבועים בכחול מתכתי,
ואני פוסע במגפי עור התנין, ושולף סכין מנדן החגורה, מגלף עץ.
יש לך את זה בתוך העצמות, בוורידים. יש לך את זה באוזניים
שקולטות הכול ממרחקים בצורה על-חושית. יש לך את הסביבון של
חנוכה שמבקש שנס גדול יהיה פה. יש לך את התמונות של הליצנים.
אבל כשאת באה אליי, לייבש את דמעותיי, הן כבר יבשות. ואין שום
סיבה לשחק איתי כמו עם בובה קטנה. בלבוסטה, בלבוסטה, הלב
שצועק, שלא יצעק עליי, שלא יצעק עליי, אני לא עשיתי לך כלום,
את עשית לי.  

האיש הממהר
הוא משתמש בארגז הכסף לייצר עוד נשק, ולא אכפת לו מי ימות ומי
יחיה. כי הוא קטן-קטן-קטן, והעולם גדול-גדול, ונמאס לו לכבות
שרפות. הוא קם בבוקר ואז התפלל, ואז יצא לקניות, כי האישה כל
הזמן בטלפון, שואלת איפה אתה, בוא כבר, והילד שכבר לא ילד לא
יאכל כלום אם לא יהיה אוכל בבית, וכדי שיהיה אוכל בבית הוא
צריך לקנות, וכדי לקנות צריך גם זמן. אז הוא יוצא, ויש
מזג-האוויר, ואנשים עם משקפיים שמיישירים אליו מבט. מה אתם
רוצים, הוא ממלמל לעצמו, לוקח אנחה, לומד זכר ילדות, הולך כמו
כפהו השד אל מעוז צור ישועתי, איפה כל האוכל שצריך לקנות
ולמכור. הוא קונה את האוכל מעם המדפים, ומזכיר לעצמו שפעם
אנשים ייצרו את המזון שלהם בעצמם, או לפחות הכינו אותו, זה לא
מקל על הכאב. אותם ערים גדולים של מבוכים בלתי נגמרים, ואותם
אנשים יקרים שהם מפלצות ש-להם הוא תמיד צריך לדאוג, הטלפון
מצלצל, "כבר אני בא," הולך אל עם הקופה, והתורים ארוכים
וקצרים, והקופאית בת זנונים, מסתכלת עליו בלעג, והם קוראים
מהתור - כמה זמן, לא נחכה לך, תעשה את זה מהיר ונקי, כמו
חרבון. הם יכולים לדבר אליי או עליי, אבל אני לא שומע, הוא
מסביר לקופאית, אני שומע פשוט מה שאני רוצה לשמוע, ומה שאני
רוצה לשמוע בכלל לא קיים. הקופאית מהנהנת לאות הבנה, והוא שולח
ליטוף על לחייה, הולך עם כל הכובד של האוכל בתוך שקיות מזיעות
וגלגלות עגלות קניות, בין הכבישים והמדרכות ומעברי החצייה
והרמזורים, אל המקום בו הם שמים את הגוף החולה שלהם. "אה,
שלום, בן. זוכר שאמרת לי לקנות לך אקסל?" "כן," "אז שכחתי,"
והוא מסדר את המצרכים בשעה שהבן בוכה שתמיד אותו שוכחים, ומפזם
לעצמו איזו מנגינה של בוב דילן, ואז משום-מקום ממש כמו הפתעה
שולף אקסל ומראה ל-בן, "אה, חשבתי ששכחתי, אבל לא שכחתי,"
וכשהבן עושה מסיבות ובלונים לקראת בואו הצפוי של האקסל, הוא
מסדר את האקסל במקרר, ויוצא לגלות על מה ולמה היום הזה. "בוא,
אתה בא? בוא, איפה אתה? בוא, באת? בוא, למה אתה לא בא?"

חשוכים הם ימי החג
בתור התחלה, אני לא אוהב להיות גבר, אז אני אהיה אישה. שנית,
אני חושבת שהבדידות הזאת לא טובה לי, היא מביאה לי ראש ריק,
ואני מרגישה טיפשה. אולי המילה הנכונה יותר היא מטומטמת. אולי
זו באמת לא אשמת אף-אחד, לפחות לא ממש, אבל אי-אפשר להתעלם
מהעובדה שצורחת שמשהו פה לא בסדר. כאילו, מה אני צריכה לעשות
כדי שיכירו בי בתור בת-אדם? אז אני כותבת שטויות, למה לא, מגיע
לי, ואני גם מאוננת, וגומרת, ואז מרגישה מגעיל. ואני שואלת,
ושואלת, ושואלת... מה. מי. למה. ואיך זה קרה שאני לבד בחג בלי
גבר להשתעשע אתו ובלי חברה לצחוק איתה. ואני קמה וניגשת למקרר,
ואני לוקחת אקסל ולוגמת, ואני שותה, כי יש בזה קפאין, וזה ממלא
לי את הראש. ואני חושבת לעצמי... למה אני לבד? טוב לי להיות
לבד? ואני עונה לעצמי שבאיזה מקום בחרתי בזה, ואני יודעת שככה
הכי טוב. ואז אני קצת נרגעת, כי באמת קשה להרגיע אותי, רק אני
יכולה. ואני לוגמת עוד לגימה מהאקסל, וחושבת... חושבת לעצמי...
אקסל זה בריא? אז למה אני שותה? הרי זה לא בריא. ואני חושבת...
וחושבת וחושבת שלא אכפת לי למות או משהו, אז מה לעזאזל. כאילו,
בכיף הייתי אוכלת סטייק, אפילו שניים, בכל יום. אבל אין לי כסף
לסטייקים. ואני חושבת... באמת אין לי כסף לסטייקים? האמת שיש
לי, אבל זו הוצאה כבדה. ואני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה
אכלתי סטייק, וזה היה לפני המון ת'לפים מלאן זמן. משהו כמו
יותר מעשר שנים. ואני שואלת את עצמי... איך הגעתי למצב כזה
שזנחתי את המאכל האהוב עליי, הרי יכולתי לקנות סטייק בעצמי,
ולא לחכות שמישהו יקנה לי. ואז אני חושבת לעצמי... שאין לי
תבלין לסטייק. אז מה הבעיה, אני חושבת, יכולתי לקנות.

זה קצת מזכיר את הזמנים שהייתי גבר, והייתי שותה מלא ערק עם
מיץ עגבניות כשהייתי עצובה, כלומר עצוב, בגלל אישה. אבל עכשיו
אין לי אישה, כי הן מביאות רק כאבי לב. ויותר מזה - אני בעצמי
אישה. אז הכול בסדר. ואז אני חושבת לעצמי... אני חושבת לעצמי
שמתחשק לי בשר. אמנם אין לי סטייק, אבל יש המבורגרים, ואולי
קבב. אבל אז אני חושבת לעצמי... שהשעה מאוחרת מדי להמבורגר או
קבב, וכבר עדיף, אם כבר, לעשות פיצה. לא שאני ממש עושה את
הפיצה, היא מוכנה, במקפיא, אני רק מחממת אותה. ואז אני אומרת
לעצמי... שאפילו פיצה לא מתחשק לי. אז למה התחשק לי בשר? לא
יודעת. פתאום אני מבינה שבכלל לא מתחשק לי בשר. אז אני לוגמת
עוד לגימה מהאקסל... ופתאום שמה לב שהיד שלי ממששת לי את הזין.
ואז אני שואלת, כזה... איך זה שיש לי זין? הרי אני בחורה. ואז
אני נזכרת שכתבתי בתור אישה רק למען המונולוג הזה, ואני נרגעת,
כי אני בעצם גבר. גבר עלק...

מיון מכתבים
גבר עומד לישון בבוקר-בבוקר. כל הלילה הוא עבד בדואר במיון
מכתבים. הוא אפילו לא ממש מיין מכתבים, אלא סגר אותם בשקים
המיועדים, עם הפרטים, ושלח אותם במגלשה לדוורים שעובדים קומה
מתחת. מותר לעשן לפעמים בתוך האולם הגדול של מיון המכתבים, אבל
אסור לפתוח מכתבים ולא חבילות, וכמובן לא "להעלים" אותם. בחוץ
ירד גשם כל הלילה כולו כשהוא עבד, והוא חזר באוטובוס גונח
כשהיא עוד הייתה ישנה. הוא התקלח מקלחת חמה ואכל משהו קל, שתה
משקה קר, הציץ בטלוויזיה ונפגע, ניגן מוזיקה ונכנס למיטה
לישון. הוא לא הצליח להירדם, כי היא התעוררה, ודיברה לעצמה,
נשמעה הוזה וסהרורית, חשבה שהוא יישן. היא דיברה שהיא לא בטוחה
שהיא כאן, ומה זה כאן בכלל. ואם היא מכינה קפה, היא באמת מכינה
קפה? והגוף שלה הוא באמת שלה, והאם הוא בכלל קיים. ואולי הכול
אשליה, ואולי היא בכלל מתה, או חיה, או משהו באמצע. היא שלקה
על אש חזקה ביצה קשה, פרסה אותה לחצי על הצלחת, והביטה מהופנטת
בצהוב החלמון, מנסה להבין את טיבו ותפקידו. היא בזקה מלח ופלפל
שחור טחון, ואכלה את כל מה שהיא הציבה מסביב לצלחת הביצה הקשה,
חוץ מהביצה עצמה. הייתה שם גבינה שמנה, וגבינה רזה, ושמנת,
וחמאה. היו שם מלפפונים חיים, ומלפפונים חמוצים, ופלפלים
כבושים. היו שם לחמניות מתוקות, ולחמניות מלוחות, ולחם שחור
ולחם לבן. היה שם גביע יופלה. כשהיא גמרה לאכול, היא הבינה
שהתעלמה במתכוון או שלא מהביצה, והביטה בה בעניין. אז תפסה את
שני חצאי הביצה הקשה, ובלעה אותם בבת-אחת, כאילו היא בולעת
נשמה.

היא ישבה ופתחה מכתבים, והוא שכב במיטה עם הגב אליה, עיניו
עצומות. הוא חשב שהיא חושבת שהוא יישן, אבל היא אמרה לו "אתה
יכול לישון עכשיו," והוא נרדם.  

מה נשמע?
הוא החליט לא לאכול במשך 28 יום, רק לשתות. החלטה גרועה, כי גם
אחרי 28 יום הוא לא יצליח לאכול, הגוף שלו יתהפך וידחה את
האוכל. הוא אמר שהוא יהיה רזה-רזה, וזה שווה את זה. אף-אחד לא
הבין על מה הוא מדבר, הוא שוקל 80 קילו, זה לא רזה, אבל רחוק
משמן, זה בריא. הראש שלו הדהד הדהודים-הדהודים, כשהוא התהלך
בבית ברעב, חלש מדי לצאת החוצה, חלש מדי לחשוב. הוא הדליק
סיגריה למרות שזה רע לו, ועמד ליד החלון כדי לא לפזר את העשן
בבית. השכנים התכוננו לנסוע, הם מילאו את האוטו, ונכנסו
באטיות, מפוזרים לגמרי, הם לא שמו לב. גם הוא לא שם לב, לפחות
לא ממש. זה היה נראה כמו תעתוע. הכלב הקטן מאוד שלהם היה מתחת
לאוטו, ממש לפני הגלגל הימני האחורי, מלקק גלידה מהאספלט.
השכנה התניעה את המנוע, אבל עדיין לא התיישבה, היא הלכה לרגע
לבדוק שסגרה היטב את תא המטען. "יש לכם כלב מתחת לאוטו," הוא
צרח, קרא, והקול כמו לא יוצא ממנו. "יש שם כלב, היי!" השכנה
הרימה אליו מבט אל החלון שלו בקומה הרביעית, והוא קלט אותה
מטושטש, כמו בסרט גרוע עם צבעים רכים. "יש כלב מתחת לאוטו, אל
תיסעי!" הוא קרא, והיא הציצה אל מתחת לאוטו מהצד השני, ואז
קלטה את הכלב יוצא מלפני הגלגל האחורי הימני. "פונץ', לך
הביתה!" היא צעקה עליו, והכלב נבח מעט, והשכן קרא לו מהחלון.
"תודה!" היא קראה אליו, אבל הוא כבר רצה לבכות. הראש שלו הדהד
וקדח חורים במחשבה שלו, והוא חשב שהגוף שלו מנסה לעכל את עצמו.
הוא טלפן לאביו, אבל אחותו ענתה. "מה נשמע?" בסדר. "מה המצב?"
טוב. "הכול טוב?" כן. היא לא הבינה עניין, והוא רצה את אבא,
וניתק באמצע מחרוזת ה-מה נשמע הזו. הוא הסתכל בעצמו במראה,
וראה מומיה חיוורת פנים עם עיניים פעורות ושיער פרוע. -אני
חייב לאכול משהו,- הוא חשב, ופנה למטבח.  

פשוט תגידי תודה
יש אנשים שאם אתה לא עונה להם הם נעלבים, הוא שם לב. כאילו, אם
אתה שואל שאלה, למשל מה השעה, והבן-אדם לא עונה, ברור שנעלבים.
הרי מגיע לשואל מינימום כבוד שיענו לו, אפילו לא את השעה, אבל
משהו. אבל אם אתה אומר לבן-אדם, "זה יפה," והוא לא עונה, מה
לעזאזל אתה צריך לחשוב. אבל באמת, מה ציפית, שיגיד לך, "כן,
אני יודע"? או "תודה"? ואם הוא חושב שזה לא יפה, אז למה יגיד
תודה? אז הוא יכול להגיד שלדעתו זה לא יפה, אבל למה לו להגיד
את זה. לדעתך זה יפה, ולדעתו לא, והוא לא חושב שיש מקום להגיד
שדעתו שונה. בגלל זה, כשהוא אמר לאישה אחרי הזיון... טוב, זה
סיפור שצריך לספר כמו שצריך. הוא הכיר מישהי, נקרא לאיש הזה
פרנקי, כי אני מחבב את השם הזה. אז פרנקי הכיר מישהי שנקרא
לה... טבעת זהב. זה מוזר? לא משנה, זה רק שם. למה פרנקי זה
יותר טוב? הוא הכיר אותה בבר, או ברחוב, או בספסל בגן, או שהם
נפגשו דרך מכרים משותפים, מה זה משנה כבר? הוא הזמין אותה
לביתו בשעת לילה מאוחרת, כמובן כל הגראס, או הירוק, או הפייסל,
או המריחואנה, או החשיש, דרינקים, משחקים ולמיטה. מזדיינים כמו
שפנים. לפרנקי הזה יש גדול. הוא לא יפה במיוחד, וגם לא חכם
במיוחד, אפילו לא אדם טוב במיוחד, אבל יש לו גדול, ובגלל זה גם
הן תמיד חוזרות אליו. הן לא יתחתנו אתו, אבל כשיש להן חשק...
ממש חשק... הן חושבות על הגדול של פרנקי, וגם עושות משהו
בנידון. אז תכלס, כי זה כולם יודעים - אבל מדחיקים, הגודל כן
קובע. גדול מדי לא טוב, קטן מדי לא טוב, גדול אבל לא מדי -
מצוין. הייתה לה מה שנקרא "שפיכה נשית", היא ממש גמרה מהקוס על
כל המיטה היפה שלו. היא חשבה שהוא יכעס, אבל הוא דווקא צחק,
והיה מבסוט. "שאני אשן אני כל הזמן יריח את הקוס שלך," הוא
אמר, וזה היה הדבר היפה ביותר והמקסים ביותר שהיא שמעה אי-פעם
מגבר. ואז אחרי-אחרי הם ישבו עירומים ועישנו חומר, והוא הביט
בה, ואמר "את מאוד יפה," וחייך אליה. היא הביטה בו כאילו
נפגעה, ואמרה "למה אתה צוחק עליי, שנינו יודעים שאני מכוערת,"
והפכה כמו מסוגרת. החיוך נמחק לו מהפרצוף, והיא עישנה רצינית
כזאת פתאום. "את לא מכוערת," אמר. "אני כן," אמרה. הוא הביט בה
במבט מוזר, ואז קם ופנה למטבח, היא שמעה אותו מחפש משהו. הוא
חזר וישב לצדה, והיא לא התערבה יותר מדי מה הוא חיפש ולמה, מה
זה מעניין. "עלמה צעירה," הוא אמר, "את יודעת שאת הופכת להיות
מה שאת חושבת על עצמך?" "על איזה הקשר אתה מדבר?" היא שאלה,
והוא התנפל עליה, וקרע לה את הפנים בסכין יפנית.

איקסים נעלמים
"ויבוא הארץ וכל האדמה נבקעה, וייראה טוב ורע, חכמה טיפשות,
יופי וכיעור, ויבלבל את השכל, ויהיה השכל מבולבל, ולא ירדה
מנוחה לירבוע, והיה טוב ורע, טיפש וחכם, יפה ומכוער." כל
הנוכחים הביטו במי שהיה פעם רב גדול, אך נתבלעה עליו דעתו,
והכו בשולחן לאות כבוד. "אכן, דברי חכמים אמר לנו רבנו," אמר
איש הלסת כדי לא לפגוע ברב, "ולכן אנחנו צריכים לחשוב - כיצד
הרבי מלובביץ היה פותר בעיה מדהימה זו, ומה היו מסקנותיו
בנושא. אך קודם כל עלינו לשים לב אל עופותינו השחוטים בלול. לא
כל יום, צריך להודות, מתפרע אדם עם עופות על הראש, ועופות
קשורים סביב הגוף, ועושה טבח נוראי כזה בעופות שלנו." "כמו
שאמרתי," אמר האיש "ראש קטן" שנקרא כך על שום ראשו הקטן, "אם
הוא שוחט תרנגולת, הרי הוא תרנגול בעצמו. ואם הוא משאיר את
הכרבולת, הרי זו חולשתו." כל הנוכחים הסכימו כלאחר יד. "אבל מה
שבאמת מרגיז אותנו, הוא שוד הסוכריות הגדול שהתבצע בפיצוציה
המפוארת שלנו, על כך לא נוכל לסלוח." "ומי עשה מעשה נתעב זה,
ראש קטן?" שאל איש הלסת בארשת כבוד. "הלו זה ג'וקר, האיש עם
אלף הפרצופים, האיש שאוכל שומנים, האיש שבועל עלמות, איש של
אדונים ושפחות." "אם כך," אמר מצח גדול שנקרא כך על שום מצחו
הגדול, "יש לחסלו מיד," "אבל קודם נראה את החדשות ברוסית," אמר
ינוקא, וינק. הטלוויזיה הגדולה נדלקה, וכל 120 הנוכחים הביטו
בצג, כשלפתע דרך חלון הקומה התשעים פרץ למקום בשברי זכוכיות
אדם עם מטוטלת על הראש. כולם הביטו בו. "מה אתם מסתכלים עליי
ככה?" הוא שאל בתימהון, "מה, יש לי מטוטלת על הראש?" ואז הוא
החל לצלוף באקדח הקטן שלו בכל אחד ואחד, וכולם מתו בכל מיני
צורות גוף מוזרות. "אכן, עושים את העבודה קליעים מורעלים," הוא
קרא באנחת רווחה, ויצא מהחלון שוב הלאה, אל הרחובות.