אני מתנמנם בפינה כמו כלב שוטה, על המיטה הלא ממש מוצעת, שיכור
ובלה, מלא חזיונות של ערפול חושים, מלקק את הפצעים, בוכה על
חטאים ושמח על חסדים, כשמנעול הדלת נפתח ואת נכנסת מלאה חרדות.
מה אתה עושה שיכור כש-כל האנשים עובדים. אני מחייך ומגחך לצרות
מחשבתך, ושוקע עמוק בתוך טמטום וערפול, ואת פורקת את המצרכים
מעגלת הקניות למקרר, ולארון המזווה שעשוי פלסטיק קל וזול. יש
לנו עוגיות, את אומרת בתאווה מפחידה, כמו מכשפה, ועינייך
בורקות ולשונך מחליקה על שפתייך. עוגיות נוגט, את אומרת, ואני
חושב שזו פעם ראשונה לי לשמוע אותך אומרת נוגט. מה זה נוגט
והאם את יודעת. ויש לנו נקניקים מעושנים, את ממש נפעמת, וגם
אני אעשה חצילים מטוגנים, את אומרת ומשחילה שני חצילים למגירת
הירוקים. את כל-כך יפה בטמטומך המטורף, ואני קם במאמץ על לקחת
לי בירה מעם המקרר.

אוזנייך כרויות לשמוע דברי שכנים, ואני נע מוקסם מהמוזיקה
שעורכת צדיקה השפיכה לתוך הרדיו. אני חושבת הם מדברים עליי, את
אומרת, ומביטה בי בעיניים בורקות. כאילו אני צריך להיות דרוך,
כאילו את אומרת דברי תבונה. אני מכרסם עוגיית נוגט, היא באמת
טעימה, ושוטף אותה בבירה מעם החבית, ואת יושבת דרוכה כמו נערה
על אופניים, מחזיקה חזק את הספר בין אצבעותייך, זקופה במיטה,
ומביטה לקיר כאילו אפשר לראות מילים של אנשים. עינייך מתגלגלות
בתוך ארובות עינייך, כי אי-אפשר לשמוע עם העיניים, ואת מותחת
את צווארך ומהסה אותי, יש כנראה משהו שהם אומרים. אני הולך
למטבח ומלקט בידי פרוסת חציל מטוגן, אוכל אותה כמו שהיא, למרות
שאת אוהבת לאכול אותה בלחם, יושב על הכיסא מול השולחן הנהדר
שלנו, ומסתכל על המטבח הנהדר שלנו, כל מה שאנחנו רוצים יש לנו
פה. נהמת רוגז אני שומע בוקעת מבין שפתייך היפות, ואני מכרסם
עוד עוגיית נוגט, הן באמת טעימות, ושוטף עם בירה, את באמת יפה
כשאת היסטרית ופרנואידית.