למה שאני אכתוב לכם סיפור? הרי אתם לא מאשרים, לפחות לא בוער
לכם לאשר. ואתם גם לא קוראים, לפחות לא בוער לכם לקרוא. אז אני
לא אכתוב סיפור, אני פשוט אשב פה עם שתי החברות המהממות שלי,
אשתה אקסל ואכתוב שירי שטות. כן, לא ידעתם שיש לי שתי חברות,
נכון? אחת רוסייה יפה שלא מדברת הרבה, קצת משוגעת, קצת נבונה,
ועם הרבה הפרעות נפשיות, אבל אני אוהב אותה מאוד. השנייה יפה
מאוד גם כן, נבונה גם כן, חובבת סקס וחובבת אותי, וקצת מדברת
לפעמים, יש לה הרבה מה להגיד, ואני אוהב גם אותה מאוד. אני
הולך בצעדים אטיים למטבח, מוזג לי קפה, (איחס), או אקסל,
(טעים), וכותב להן מכתבים מהשקיעה עד הזריחה. שמתם לב שמי
שטיפש קורא לאחרים טיפשים? ומי שמכוער קורא לאחרים מכוערים?
ומי שמשוגע קורא לאחרים משוגעים? זה משעשע באיזה אופן, אבל
לפחות עכשיו אני יודע לזהות מי טיפש, מי מכוער, ומי משוגע. אני
צריך מקלחת, אבל אני לא התקלח, למרות ששיער הראש הארוך שלי
זקוק להשקיה. נגמר לי נייר הטואלט באמצע החרבון, כלומר באמצע
הניגוב, אז הלכתי עם תחת מלא חרא למרפסת לחפש נייר טואלט.
ואנשים ראו אותי דרך החלון, אבל לא אכפת לי. הם גם צחקו עליי,
אבל לא אכפת לי. הם גם הריחו, וזה אכפת לי מאוד, זה טוב מאוד,
שייחנקו מהריח. חזרתי לשירותים עם גליל נייר טואלט, וניגבתי את
השוקולד. אני חושב אני אפתח מפעל לייצור שוקולד באופן סיטונאי,
מה אתם אומרים? אולי אני אתרחב גם ללימונדה ולריבה ולדייסה
ומיני דברים מגעילים ודוחים, מה אתם אומרים? אתם איתי? אתם
כאן? זה כאילו אני יושב מול המחשב, עם אקסל ומוזיקה, ומדבר על
החרבונים שלי ועל ההפרשות שלי, נכון? זה רק נראה ככה, אבל זה
לא נכון. למה אתם חושבים שזה נכון, אתם משוגעים? אתם משוגעים
כמו ליצן שהתחלק על השכל וחושב שהבדיחות שלו צופנות סודות
קמאיים ושהן רציניות כמו התקף לב. אבל אני מזדיין בשקט, בשקט
אני מזדיין, מזדיין אני בשקט, אף-אחד לא שומע אותי מזדיין, אני
עושה את זה בשושו. ככה לפחות אני לא גומר מהר, ומאריך את
התענוג המיני כמה שאני רוצה. אבל יש לי אקסל, למה אני לא אשתה
ממנו? אז אני אשתה. רק רגע. כן, הרגע שתיתי, ואתם כנראה לא,
אבל לא נורא, לא לכל אחד יש אומץ ותעוזת לב להתגבר על הפחדים
שמשתילים בנו, ופשוט לשתות אקסל. כאילו, אם הייתי מקשיב לכל
נותני העצות למיניהם, מה היה נשאר ממני? כלום. כל אחד חושב
שהוא חכם. אבל האמת היא ש-רק אני חכם. לא, נורא, יום יבוא
ותכירו בחכמתי הרבה, בינתיים אתם מזלזלים, אבל זה בסדר, הרי גם
בי זלזלו, ותראו עכשיו איך כולם חושבים שאני חכם. אתם לא תזהו
אגדה חיה (כמוני) גם אם היא תעמוד לכם מול הפנים ותנפנף בדגל
אדום. אבל עכשיו אני צריך לעשות משהו אחר, אני צריך ללכת
ולצפות בכל אותם אנשים שבאים והולכים, לחייך אליהם, ולנפנף
בדגל אדום. כמו שאמר קישקה בלבוסטה - "זה לא היין שמשכר אותך,
זה אתה שמשכר את היין." ואם הוא אמר, הוא יודע.

סיפור שלא כתבתי
אתם רוצים שאני אכתוב לכם סיפור? יש לי דברים יותר חשובים
לעשות מאשר לכתוב לכם סיפור. במקום לכתוב לכם סיפור אני יכול
להקשיב לרדיו, כמו שאני עושה עכשיו. אני מקשיב עכשיו לרדיו,
אני לא כותב לכם סיפור, למה שאני אכתוב לכם סיפור, למה מי אתם?
בטח אם אני אכתוב לכם סיפור, תיתנו לי מן תגובה כזאת לא מובנת
בשביל לבלבל אותי, זה טריק חביב על מפגרים, אבל אני לא אכתוב
לכם סיפור. למה? ככה, לא בא לי. לא מתחשק לי. לא רוצה לכתוב
לכם סיפור, מי אתם בכלל? אתם מנגבים את התחת בדיוק כמוני עם
האצבעות ונייר טואלט מ-כל החרא שלכם. למה אתם לא כותבים סיפור,
קשה לכם? אז גם אני לא אכתוב. כאילו המילים שלכם עשויות זהב,
ואסור לבזבז אותן. כאילו כל מילה שלכם לוקחת ממכם משהו. זה בסך
הכול לחבר אותיות למילים ולמשפטים, על מי אתם עובדים? וזה לא
עולה לכם כלום, כ'ולה ללחוץ על מקשים במקלדת. אז למה אתם לא
כותבים? אתם ממציאים לעצמכם כל מיני תירוצים. תירוצים יש כמו
ים, אבל בסופו של דבר אתם לא כותבים, אז מה אתם שווים, למה
שאני אכתוב לכם? פלצנים. במקום זה אני אשב עם החברה המהממת שלי
במכונית האדומה הפתוחה שלי, ואחצה את המדינה עם תיק מלא כסף
שעשיתי מעסק הלובסטרים שפתחתי. ואשמע רדיו. עם הקריין החביב
עליי, תומר מולוידזון, ככה קוראים לו, ואני לא אחזור על השם,
כי זה שם שוודי לא ניתן להיגוי או לקריאה, והפירוש שלו זה טוחן
קמח. ככה נאמר לי. אז אני אשב ואשמע את טוחן הקמח שמשמיע
שירים, ולא אכתוב לכם סיפור, ואתם תמשיכו לא לכתוב, כמו
אילמים. אל תמציאו תירוצים למה אתם לא כותבים, אתם עצלנים,
עצ-ל-נים! זה לא עולה לכם כלום, חוץ מזמן וקצת מאמץ של המוח.
זמן יש לכם, אל תגידו שלא, לראות טלוויזיה שעה-שעתיים אתם
יכולים, אז ממה אתם פוחדים? לאמץ את המוח. "אוי, אלוהים, אני
אצטרך לחשוב, איך אני אעשה את זה?" כן, לא כל אחד יכול לחשוב,
רק חכמים. יש אנשים שאין להם מספיק שכל לכתוב. מה לעשות, זו לא
אשמתם. הם כמו עדר, חושבים מה שאומרים להם לחשוב, ועושים מה
שאומרים להם לעשות. אבל ליצור משהו יש מאין? בלי תכנית פעולה,
בלי הנחיות, בחופש גמור? לא, זה יותר מדי, אסור חופש, הם
עבדים, כבשים, לא יודעים מה זה חופש. אז לכן אני לא אכתוב לכם
סיפור, אני רק אשב לי פה ואקשיב לרדיו, לטוחן הקמח, כן. זה
יותר טוב מ-כל דבר אחר. ובינתיים אני אגיד לכם שאני לא רוצה
לכתוב לכם סיפור, ואני באמת לא אכתוב. למה? ככה. לא חייב לכם
כלום. תעשו נוד, לא אכפת לי. אני בסוטול שלי, סופר פעמונים.
ותנגבו טוב-טוב את התחת אחרי שאתם מחרבנים, אה? שהרקטום שלכם
יהיה מצוחצח. כמו שהרקטום שלי מצוחצח, הרקטום שלי כל-כך
מצוחצח, שאפשר לאכול ממנו. חחח... לא, זו לא הצעה. על מה אתם
חושבים, פושטקים? אני לא אתן לכם לאכול מהרקטום שלי, לא! לא!
אין סיכוי, תפסיקו לנסות לשכנע אותי! טוב, אם אתם כל-כך חמים
עליי, אתם יכולים לעשות עליי ביד. אבל אל תגמרו מהר, תאריכו את
התענוג. תשפשפו אותו טוב, תשפשפו. חחח...

האיש עם החיוך, סמיילי
אני יכול לכתוב לכם סיפור, אם אני רוצה. על איש אחד שהיה לו
חיוך וסכין. וגם אקדח. ורובה. אבל בעיקר חיוך. על איש אחד שהיה
הולך ברחובות האש בלילות, עם אקדח, וסכין, ורובה, אבל בעיקר עם
חיוך. על האיש ששבר את המוסכמות הספרותיות, עם אקדח, וסכין
ורובה, וחיוך. יש לו שמנת בכיס ועוגת מרשמלו על הראש. יש לו
סוכריות תות תקועות עמוק באוזן. "יש לך משאלת מוות?" היא ילחש
לך, כשהבל נשימתו מתוק ומבחיל, מציף מקרוב את כל פניך. "יש לך
משאלת מוות?" היא ילחש, והריח המתוק והמבחיל יציף אותך, ותרצה
גם לבכות וגם לצחוק. "אל תבכה," יאמר האיש עם החיוך, שסוכריות
תות על מקל תקועות לו עמוק באוזניים. הוא ישלוף סכין קפיצית
בתנועה לאה, יביט אליך בעיניים משועממות וחסרות הבעה, ואז יאמר
בנימה מלאה פתוס כשהוא דוחף את להב הסכין לבין שפתיך, "בוא
נשים חיוך על הפרצוף שלך".

היריות נשמעות מ-כל פינה בעיר הזאת, וכולם פוחדים, חוץ מאחד,
חוץ מהאיש עם החיוך. הוא צועד בצעדים כבדים ולאים, עם רובה כבד
תלוי לו על הכתף, ומעת לעת הוא יורה מטח של עופרת שיכול להפוך
לאדם את הפרצוף לקיא. אוזניו מחודדות משנים של חידודי לשון,
והלשון שלו מחודדת משנים של זיוני שכל. "זה מה שקורה, ג'וני,"
הוא יאמר ויביט עמוק לתוך עיניך, "זה מה שקורה כשלא מאשרים
יצירות," והוא ידחוף את הסכין לפיך ויחייך חיוך פסיכי, קר
ומעוות, "בוא נשים חיוך על הפרצוף שלך".

בקצה אחר של העיר הוא יושב חבול וכואב, מעוות גופנית ומנטלית,
ויורה פקודות רפות ללא חשק. "הביאו לי את הג'וקר מיד, למען
נעשה בו שפטים," "למה, בוס?" יאמר מי שיאמר, "הלו הוא בחור
כארז, ופיו נוטף דבש," "ולא רק זאת," יאמר מישהו אחר, "יש לו
עוגת מרשמלו על הראש, וסוכריות על מקל תקועות עמוק באוזניים,"
דון קורליאון יגרד את צד פיו, ילטף את השפם שלו, יגלגל עיניו,
ויאמר בשקט ושעמום - "זה לא החיוך שלו שמטריד אותי, ואפילו לא
המרשמלו שעל ראשו, זו הגישה שלו, היא כל-כך..." וכאן הוא ישתהה
כדי למצוא את המילים הנכונות, "חסרת כבוד". פרצוף מחייך יופיע
בחלון, ויופיע לפני דון קורליאון, כשהוא ממשש ארנבת, ועופות
שחוטים תלויים לו מהראש, "כן, צ'יקן," יגיד דון קורליאון כשהוא
מביט בו בשעמום עם שמץ תמיהה, "מעולם לא הבנתי אותך, צ'יקן,
אתה מטורף לא פחות מהאיש עם החיוך. אבל אני חושב ש-רק אתה
מתאים למשימה, אתה האיש הכי טוב שלי, נאמן ואמיץ, הכי טוב."
ואז דון קורליאון ייקח נשימה ארוכה, כי חצי מחייו הוא עישן
סיגרים. "תהרוג אותו, צ'יקן, אני סומך עליך. רק אתה יכול
להחזיר לי את השליטה על העיר." "בוודאי, בוס," יאמר צ'יקן בקול
עליז ודק, ויוסיף - "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב. זו לא
העיר שלנו, אתה מקשיב?" "אני מקשיב," יאמר הדון, "וכבר מתחיל
להיות לי קר, זה מזג-האוויר שמשתגע, או המוות שאורב בארובה".