גרביים
הוא לא מצא את הגרביים. הוא באמת חיפש אותן בכל פינה, אבל לא
מצא את הגרביים המזוינות. הסצנה הייתה עצובה מאוד - הוא ישב
בדיכאון עם כוס וויסקי ושרשרת סיגריות, שתה ויילל בכאב על אבדן
הגרביים. אולי אלו גרביים עם נשמה, שיכולות לזוז, ואולי הן
החליטו לעזוב אותו לבדו וללכת למקום אחר. אבל למה, הוא היה
כל-כך טוב אליהן. תמיד היו נקיות, מריחות טוב. ומעולם לא אתגר
אותן בהליכות ארוכות מדי, או חס וחלילה בריצה. היה קונה להן
ממתקים, ומאכיל אותן קוסקוס שלוש פעמים ביום. ואם הן היו רעות,
הוא תמיד היה סולח, וכואב את כאבן כאילו הן שלו. אבל הן הלכו,
והוא נשאר לבדו, מוזג עוד כוסית של וויסקי, מעשן עוד סיגריה,
שומע שוב ורואה שוב אותו קליפ בטלוויזיה, והימים לא נגמרים ורק
הופכים קשים יותר, והלילות מייסרים ומלאי כאב געגוע. יום אחד
הוא יספר להן שהוא אכל ת'כובע, והן יסלחו לו. עד אז בוודאי הן
כועסות, ויצאו למסע לכפות רגליים של גבר אחר. הו, זה כל-כך
כואב! לחשוב עליהן מחממות כפות רגליים של גבר זר! בוודאי הוא
לא יעריך אותן כמוהו, ויגרום להן להסריח, לא יכבס, ולא יאכיל
אותן קובה כל צהריי יום שישי. אכן, אנשים יכולים להיות חסרי
לב, ולהתעלל בגרביים שלו, ואף להזניח אותן עד מוות. אלוהים!
אולי הן מתפוררות באיזו תעלה, בוכות בחשכה כמוהו, ומייחלות
אליו שיבוא וייקח אותן שוב בכפות רגליו. אכן, דבר אכזרי מאוד
יכולים להיות החיים לגרביים ללא כפות רגליים. אך מה יעשה, לאן
ילך, איפה ימצא אותן? התהיות היו רבות והשאלות רבות. הוא החליט
לישון על זה, או לפחות לנסות לישון, בעוד ראשו חג בייסורים
ומחשבות. הוא הניח את ראשו על הכרית, ונשאב לתוך הריק השחור
הגדול, חש כצף על פני הישימון בגונדולה מהגיהינום. הלוואי
שהכאב הזה ייפסק, הוא חשב בחוסר אונים, והידק וסידר את הכרית
לראשו. אך ידיו נגעו במשהו, והוא הציץ מתחת לכרית וראה את זוג
הגרביים, בוכיות, אך מלאות הכרת תודה שראה אותן כל סוף. אח,
איזה אושר! הוא אימץ אותן אל חקו, ושלושתם בכו כמו תינוקות.
לעולם לא אעזוב אתכן שוב, זוג גרביים יקרות, הוא הבטיח שוב
ושוב עד שהוא נרגע, עד שהן נרגעו מהשעות הארוכות של הייסורים
וחוסר הוודאות. אז גרב את הגרביים על כפות רגליו, וחייך באושר.
עכשיו אפשר לישון.

הליצן
כל יום אותו מחזה - בוקר, הליצן של השכונה יושב על המדרגות עם
כוס קפה וסיגריה, ממלמל לכל עובר אורח "בוקר טוב, בוקר טוב,"
ואף-אחד לא עונה לו. ואז מגיע טנדר ישן, נותן צפצוף קטן, והוא
זורק את כוס הנייר לתעלה, לוקח שלוק אחרון מהסיגריה, ונחפז
למושב הקדמי ליד הנהג שלוקח אותו... לאן? בשעת שקיעה אפשר
לשמוע את הטנדר מתקרב, זוחל עייף, והנהג נפרד מהליצן, שהולך
שפוף ומדוכא לדירתו, ממלמל "ערב טוב, ערב טוב," לכל עובר אורח,
ואף-אחד לא עונה לו.

בוקר אחד הליצן ישב על המדרגות כמו כל יום, ומלמל "בוקר טוב,
בוקר טוב," לכל עובר אורח בעודו לוגם מהקפה ושואף סיגריה.
הטנדר הגיע כמו בכל בוקר, אבל הליצן לא רצה לעלות אליו. בפעם
הראשונה מעולם יצא הנהג מהטנדר, והתקרב אל הליצן, וכולם יכלו
לראות אותו יותר ברור, ולא מוסתר בצל תא הנהג. הוא היה גדול
מאוד ושרירי מאוד, לבוש גופייה צמודה אדומה דם שהבליטה את
השרירים והגוף הגדול שלו. זרועותיו היו עבות כמו רגליים,
ורגליו היו עבות עוד יותר. הוא לבש מכנסיים קצרים צמודים
שהבליטו את הציוד שלו, על זרועותיו היו קעקועים של פרחים
מסתלסלים וגלים, ושיערו היה ארוך ומשוח אחורה בחומר כלשהו
שהריח רע. פניו היו פני כלב עם אף פחוס, ועיניו קטנות ורעות.
צבע עורו היה אדמדם-ירוק, והוא הרים את הליצן בקלות על אף
מחאותיו, נשא אותו כשהוא מנסה להיאבק, וזרק אותו למושב לידו
בטנדר. אז נסע.

בשעת שקיעה הטנדר לא הגיע, וגם לא בשעה הבאה אחריה. בחצות הגיע
טנדר, זה או אחר, וזרק משהו לרחוב ואז המשיך לנסוע. אנשים
סקרנים שהיו ערים הביטו אל מה שנזרק לרחוב, וניסו לנחש מה זה.
אריק האמיץ התקרב לאט ובחשש אל המשהו הזה, הביט בו, נגע בו,
ואז עמד זמן קצר בלי לדבר. אז הסתובב ופנה חזרה לדירתו. בפתח
הבניין שאלו אותו אנשים, השכנים - "מה זה, אריק?" אריק משך
באפו וניסה לעצור את הדמעות. "הליצן מת," הוא אמר ועלה לדירתו,
ואז סגר את הדלת.

מטווח
הוא שמע שהיא לא אוהבת אותו, אבל לא האמין. "לא יכול להיות
שהיא לא אוהבת אותי, אין סיכוי בעולם, אין מצב," הוא סיכם בינו
לבין עצמו, והמשיך לירות בברווזים במטווח. "טוב, יכול להיות
שהיא לא אוהבת אותי כרגע, אבל עוד רגע זה יעבור לה," הוא סיכם
שוב בצורה אחרת, והמשיך לירות בברווזים במטווח. "טוב, אולי היא
חושבת שהיא לא אוהבת אותי, אבל זה רק נדמה לה, וכשהיא תראה
אותי היא תבין שטעתה," הוא סיכם שוב, והמשיך לירות בברווזים
במטווח. "טוב, יכול להיות שהיא כבר לא אוהבת אותי, אבל היא
אהבה, פעם..." הוא ניסה לסכם, ולא הצליח לירות בכלום. "היא לא
אוהבת אותי?!" הוא נבהל, "אני כבר אברר את העניין הזה," הוא
עזב את המטווח באמצע, ועלה על הג'יפ שלו, ונסע שלוש שעות לבית
שלה, נכנס בדלת, ושאל "את אוהבת אותי או לא?" "ברור שאני אוהבת
אותך," היא אמרה, והוא יצא מיד מהבית, ונסע חזרה למטווח. "נו,
אין בעיה, היא אוהבת אותי," הוא אמר לחבריו, וירה בברווזים
במטווח. "היא משקרת," הם אמרו לו, "היא לא משקרת," הוא אמר ,
והמשיך לירות בברווזים במטווח. "טוב, יכול להיות שהיא משקרת,
אבל זה לא אומר שזו לא האמת," הוא המשיך לירות בברווזים
במטווח, "כלומר, אם היא משקרת, משמע היא לא אומרת אמת..." הוא
ניסה לירות, ולא הצליח, "אז היא לא אוהבת אותי?!" הוא עזב את
המטווח באמצע, ועלה על הג'יפ שלו, ונסע שלוש שעות לבית שלה,
ושאל "את משקרת אותי או לא?" "ברור שאני משקרת אותך," היא אמרה
לו, "למה?" "כי אני צריכה את הכסף שלך, מתוקי," "אה," הוא יצא,
ונכנס, והתחיל לרסק צלחות במטבח.