בוקר טוב
היא מתקשרת כשאני יישן. "קום, חתיכת פדלאה! תזיז את התחת העצלן
שלך!" בת-זונה, בקושי פקחתי עיניים, בקושי עניתי לטלפון, אפילו
לא שתיתי קפה סיגריה. אני קם ומתנודד לשירותים, משתין את השתן
והמוח ושאריות הלילה והחלומות, שוטף ידיים ומעשן סיגריה,
ונוזל. "בוקר-טוב, עולם, איזה יום יפה. זה הזמן ליהנות
מהחוויות המיוחדות והמקסימות שהעולם הזה מציע!" צועק לי איציק
מהרחוב. אני מביט בו כאילו הוא הלך לאיבוד בתוך הראש שלו, והוא
מתעמל ומקפץ במקום, "הופ, הופ, נפש בריאה בגוף בריא," אני מעשן
ואיזו זקנה מטופשת עפה לי מול החלון, "לא טוב לעשן, אתה תמות!"
"על הזין שלי..." אני ממלמל, והיא עפה משם. לסיגריות היה טעם
של זפת. אני מכין קפה ומנסה לשתות אותו, והרדיו נדלק, "שלום,
עולם נהדר, מה שלומכם הבוקר? בואו נזרים קצת דם לגוף העייף
שלכם, תתחילו מיד בקפיצות במקום," אני מתרחק עם הקפה לעבר
החלון, ורואה את כולם קופצים ברחוב, "הופ, הופ," הם קוראים
וקופצים, "איזה יום נהדר, איזה יום נהדר," אני מסתכל עליהם
בוהה, ולוגם מהקפה, מרגיש אותו נעמד לי בגרון, ורץ לאסלה
להקיא, "אתה לא בריא!" צועקת לי מכשפה בעודי מקיא, "אתה מזניח
את עצמך! אני אדווח לרשויות!" אני מקיא והיא צועקת לי באוזן
עלבונות, ואז אני הולך ויושב על הספה כדי להירגע, לא הספקתי
לשבת ודופקים בדלת, החברה שלי, "שלום, איש עייף! איזה יום
נהדר, איזה יום נהדר, שהכול יבוא בטוב, הבאתי לך קצת מים
קרים," והיא שופכת עליי דלי של מים קרים, ופונה למטבח לפני
שאני מספיק להתאושש, "אני יאכל לימון, כי לימון מוסיף המון!"
אני מחפש את המגבת, העיניים של צורבות, ואני מנגב את הפנים
ומחפש את נחמת המיטה, "לא לישון, פושע! לקום מיד! זה יום נפלא
ויש הרבה לחוות!" אני מחזיק בשמיכה חזק, והיא מושכת אותה ממני,
"פדלאה, לקום מיד! זה לא זמן לישון! בוקר הגיע והכול זורח! גם
אתה!" אני קם ומחפש בבית אחוז תזזית, לבסוף אני מסתגר
בשירותים, "צא משם, לך לריצה, תרוץ להליכה, תגדל ילדים, תעבוד,
תעשה ספורט, תאכל בריא, תתגלח, תתקלח, תחשוב מחשבות חיוביות,
תרקוד!" והיא מושכת בידית ורואה אותי יושב במכנסיי על האסלה.
"יום נהדר, יום נהדר, פרפר, שב אצלי על כף היד," אני רץ למטבח,
"אני - רואה - אותך - !" היא קוראת, ואני מנופף בסכין, "בוקר
טוב, עולם, יום חדש הגיע, יום של חוויות והרפתקאות בעולם הקסום
שלנו, ונפתח את הבוקר עם בעיטה לפרצוף!" קורא הרדיו, והיא
בועטת לי בפרצוף, "ואז נעשה התעמלות בוקר כדי שיהיה לנו יום
יפה," היא סוטרת לי, וסוטרת לי, וסוטרת לי, ואני מנופף בסכין
מתוך עיוורון, ודם נשפך, והכול שקט. "תישאר במקומך, מיד נבוא
לעצור אותך," מודיע לי הקריין ברדיו.

אינטלקט
כשהיא באה לא היה מזון בבית, התנצלתי כמו מטורף, ובישלתי לה את
החתול שלי. כשהיא אכלה ציינתי שמאוד אהבתי את החתול הזה.
"העיקר שאני שבעה," היא אמרה. למחרת היא הלכה, אבל חזרה בגלל,
כך אמרה, שלא מצאה אוכל. אין לי אוכל, אמרתי. "אתה מקיים יחסי
מין?" היא שאלה. לא, אמרתי, והיא הרימה גבה בתוכחה. אחרי שהיא
גמרה לאכול את איבר המין שלי, אמרתי שיקשה עליי להשתין בלי
לכוון, ואני מרגיש גברי פחות. "העיקר שאני שבעה," היא אמרה.
למחרת היא הלכה, אבל חזרה, היא אמרה, בגלל שלא מצאה אוכל. אין
לי אוכל, אמרתי לה. "אם איזה יד אתה כותב?" היא שאלה. ימין,
עניתי, והיא הרימה גבה בתוכחה. אחרי שסיימה לאכול את ידי
השמאלית, אמרתי בצער שיקשה עליי לפתוח בקבוקים וקופסאות
מעכשיו. "העיקר שאני שבעה," היא אמרה. למחרת היא הלכה, אבל
חזרה, כך אמרה, בגלל שלא מצאה אוכל. אין לי אוכל, אמרתי לה,
והיא שאלה אם אני משתמש הרבה ברגליים. "רק בבית, הלוך חזור,"
אמרתי, והיא הרימה גבה בתוכחה. אחרי שסיימה לאכול את רגלי
הימנית, אמרתי שמעכשיו אהיה אטי מאוד על רגל אחת ומקל. "העיקר
שאני שבעה," היא אמרה. למחרת היא הלכה, אבל חזרה, כי, כך אמרה,
לא מצאה אוכל. אין לי אוכל, אמרתי לה. "אתה משתמש באינטלקט שלך
למטרות חשובות כלשהן?" היא שאלה.

לא סאדו
אני מבין מה את מנסה לומר, אבל אני לא מבין למה את מנסה לומר
את זה. תסלחי לי, גברת, אבל פה לא עושים סאדו, את לא גבר, אני
המזיין, לא את. מה זאת אומרת שוויון, שוויון בתחת שלי, את אישה
וככה תישארי. מה זאת אומרת שאת לא רוצה שאני אזיין אותך, אלא
שאת תזייני אותי, אני לא מבין, איך אישה יכולה לזיין גבר? אל
תגידי לי שאני לא מבין, אני אולי שמרן, אבל לא טיפש, אישה לא
יכולה לזיין גבר, רק גבר יכול לזיין אישה. לא! זה לא אותו
הדבר! או שאני מזיין, או שאת מזיינת, כי אם את חושבת שאת זו
שתזייני אותי, אני הולך. מה זאת אומרת "זה הדדי"? אין דבר כזה
הדדי, אם זה הדדי, הרי גם האישה מזיינת את הגבר, ולזה לא
אסכים, בשום פנים ואופן. למה? כי זה לא טבעי, זו המצאה של
העולם החופשי והליברלי שלכם, אין דבר כזה, אישה לא יכולה לזיין
גבר, נקודה. לא! הם גם לא מזיינים זה את זו ולהפך, רק הגבר
מזיין, רק הגבר! טוב, את יכולה להיות למעלה, ולהכניס אותו, אבל
אני מזיין אותך, מלמטה. כן, עכשיו את מדברת, "זיין אותי, זיין
אותי," ככה צריך, לא "אני רוצה לזיין אותך," משפט שהוא לא
הגיוני, לא טבעי, ונוגד את כל חוקי הטבע. טוב, שבי לי על
הפנים, ואני אזיין אותך עם הפה...

ים
אין לי זמן, וזאת האמת! אני צריך לנסוע כל יום לצפון לטפל
בעסקת הסמים המזוינת הזאת, היא עלתה לי על העצבים! אני אומר
להם, אף-אחד לא מסניף כל-כך הרבה, אבל הם? לאאאא... אם תיתן
להם, הם ישתמשו, הם אומרים. מה, פה זה הוליווד המזוינת? אם
תעשה את זה, הם יצפו? שיילכו להזדיין הם ועסקת הסמים הזונה
שלהם, אני הולך לים! ונראה אותם עוצרים אותי!

אני מגיע לים ברכב השטח שלי ארבע על ארבע ומחנה אותו ליד הפלג
שנשפך אל הים מבריכת השולטן. מ-פה הכול נראה יפה יותר, בלי
מסוממים ונרקומנים, אוויר הרים צלול כיין. אני מתפשט חוץ
מתחתונים ונכנס למים. כן, מים, אההה... אני יכול להיות פה
שנים, כל החיים המזוינים שלי. אל תתנו לי משהו אחר. הטלפון
מצלצל. "הלו, דני, הילד עשה פיפי בתוך החיתול, צריך להחליף
לו." "אז תחליפי." "אני לא יכולה, אני נמצאת כעת במספרה, עושים
לי פן." "הילד לבד בבית?" "כן." "אז תגידי לו לקפוץ לי
מהחלון." "בסדר, דני." אני מנתק, ונהנה מהשמיים הכחולים,
כשהילד התינוק שלי נופל לבין זרועותיי. "שלום, מיקו, אימא אמרה
להחליף חיתול." אני אומר והוא בוכה, "הש... הש..." אני אומר
והוא מחייך. אני מחליף לו את החיתול ומנגב לו את הבולבול, ושם
אותו בתיבה, ומשיט אותו על פניי המים. "שמך ייקרא משה!" אני
קורא אחריו, "כי מהמים יימשו אותך!" והוא נעלם במרחבים הלא
נגמרים של הים. אה... איזה יום נפלא... אני אומר לי ומשיט סירה
עשויה נייר. אני אוהב סירה עשויה נייר, כן, כן. כשמגיע הרגע
לסגור את עסקת הסמים, מצלצלים אליי. "הלו, דני? הלבנונים עבדו
עלינו!" "מה קרה?" "הם נתנו לנו טלק תינוקות במקום החומר!"
"תירה בהם." "טוב." כן, הכול יפה ורגוע בחוף הים, עם השמיים,
השחפים, השמש, והגלים הקטנים שמפכים על גופי באהבה...

ליטוף קטלני
ישבתי... יותר נכון שכבתי בגופי המדהים על כיסא השיזוף, נהנית
מהשמש, מביטה בריצודי האור על פני הבריכה הפרטית שלי, כשהעוזר
שלי, סוטול, קרב עם מגש עליו הייתה כוס בלאדי מרי, "בבקשה,
מדמואזל. אני מקווה שזה ירווה את צימאונך." הוא אמר בקולו
החורק, שנשמע כמו מגרסת חצץ, ובנימה האופיינית לו, של התרפסות
ולגלוג. "תודה לך, סוטול. אתה יכול ללכת עכשיו. אני לא זקוקה
לך יותר." "אבל גבירתי, עליי לעשות לך נעים בגב, כך אמר אדון
דני." דני הוא בעלי, ומייצר הכסף שלי. "אני לא רוצה שתעשה לי
נעים בגב, סוטול. אני סולדת ממך. תגיד את זה לדני אם הוא
ישאל." "דני מאוד יצטער שלא עשיתי לך נעים בגב," הוא אמר וקירב
את כפות ידיו, פתוחות, זו לקראת זו. בין כפות ידיו נורו
ניצוצות חשמל. "הרי הוא רוצה שאני אחשמל אותך למוות באנרגיה
הקינטית שלי..." הוא אמר כמתנצל. "ככה דני אמר?" שאלתי
באי-נעימות. "כן, מדמואזל. אני מצטער מאוד." הנחתי את הכוס
לצדי על שולחן העץ הנמוך והעגול העשוי עץ משובח ועל רגליי מתכת
קשה מצופה זהב שקנינו במיוחד בייבוא אישי ממקסיקו. "טוב, אם
כך, אני מניחה שאין ברירה." "אין ברירה, מדמואזל... אני באמת
מצטער," "זה בסדר, סוטול," אמרתי, והוא קרב אליי עם כפות ידיו
המחושמלות, ואני עשיתי עליו צ'ק אאוט ושלחתי אותו לעולם שכולו
טוב. "מצטערת, סוטול. לא הייתה לי ברירה." אמרתי לגופתו המתה.


סיימתי לשתות את הבלאדי מרי בנחת, ופניתי לעבר הסלון הגדול דרך
דלת הזכוכית הענקית שמפרידה בין הבריכה לבית. נאנחתי בסיפוק,
וניגנתי את הקונצ'רטו המדהים של וולפנג אמדאוס מוצרט, כשהטלפון
צלצל. "הלו?" עניתי. נשמעה נשימה חלושה, והקו נותק. בדקתי
מאיזה מספר התקשרו, וראיתי שזה אחד הטלפונים הניידים של דני.
אם כך הוא יודע שאני עדיין חיה, ואולי זה לא מוצא חן בעיניו.
"מדמואזל, היה טלפון?" שאל אותי קול, ואני ניתרתי בבהלה. מולי
עמד מת עם עיניים פעורות ולשון שחורה, סוטול. וחיכך את כפות
ידיו זו בזו. "זו הייתה טעות במספר, סוטול." שיקרתי בעודי מנסה
לא לחשוף את האימה שהייתה בי. "אני לא חושב שזה נכון, מדמואזל.
אני חושב שאת משקרת." עיניו המתות הביטו בי, ואני הבטתי בעיניו
המתות. "ואם אני משקרת, אז מה?" שאלתי ללא שמץ התגרות. "אז אני
אצטרך ללטף אותך..." הוא גיחך, "ליטוף קטלני..." אימה קשה צרבה
את עצמותיי, "לא, רק אל תלטף אותי, רק לא זה!" צווחתי באימה.
"אני מצטער, מדמואזל... אבל דני ביקש..."

מחשבון
היה לו מחשבון עם הרבה מספרים, אבל הוא רצה כוס מים, כי הוא
היה צמא.
"מי רוצה מחשבון בתמורה לכוס מים?" הוא שאל
"מה, שניתן לך כוס מים שלמה בעבור מחשבון? לא בא בחשבון." הם
אמרו
"אבל זה מחשבון על, הוא מסוגל לחשב כל חישוב בכלל,"
"אבל הוא לא שווה שניתן תמורתו כוס מים," הם אמרו,
"אבל אני צמא!" הוא זעק,
"העולם מלא בצמאים," הם אמרו
"אני עלול למות!" הוא זעק,
"המונים מתים כל יום," הם אמרו

הוא הלך ונדד, הוזה בצמא, ואז הוא ראה איש
"שלום, אני איש," אמר האיש,
"שלום איש," הוא אמר
"אני צמא," אמר האיש, "אתה יכול לחשב לי כוס מים במחשבון
שלך?"
הוא חישב לו כוס מים, והאיש שתה
"תודה," אמר האיש,
"בבקשה," הוא אמר.

עכבר לילה
עכבר הלילה חיפש את מזונו בקונכיות אפלות ולא מצא. יצאתי מהבית
שלי לחפש עצה אצל השכנה שלי רינה, ודפקתי חרש על הדלת, אבל היא
כבר הייתה יישנה. זה לא ישנה לי, חשבתי, ורקעתי בחוזקה על
הדלת. אני בטוח שגם כמה שכנים התעוררו, אבל היא התעוררה. לקח
לה זמן להתאפס על עצמה, אני יודע, אז חיכיתי בסבלנות. "מי זה?"
היא שאלה בקול חשדן, מפוחד. "השכן שלך יוסי, אני באתי לתקן את
הצנרת, את חייבת לפתוח לפני שהדירה שלך תוצף." "יוסי השכן...?"
היא התבלבלה, ואז נזכרה בוודאי בבדיחות הפרטיות שלנו, שזו
הייתה אחת מהן. "אה, יוסי... כבר פותחת." היא כנראה לבשה על
עצמה משהו כדי שלא אראה את הגוף החיוור שלה והתפתה לדברים לא
חינוכיים. "כבר פותחת..." האור נדלק מעליי, והיא בחשה במנעול
ופתחה כחרך. אז סגרה, שחררה את מנעול הביטחון, ופתחה את הדלת.
נכנסתי חרש, יותר נכון - היא הכניסה אותי חרש, ושאלה לפשר
הביקור המפתיע והמעורר בהלה בשעה שבין שלוש בלילה לחמש בבוקר.
"תסלחי לי, גברת רינה, על הביקור בשעה כזאת, אבל זה מקרה
חירום." "מקרה חירום זה כשאני מחרבנת במכנסיים," היא מלמלה
בשעה שהיא הושיבה אותי על הספה מולה, "זה לא מקרה חירום, אני
הייתי בצבא, אתה יודע, עברתי... לא זוכרת כמה מלחמות, היו
כל-כך הרבה..." "תשמעי ותשמעי טוב," אמרתי לה, "יש לי ליצן
מרקד בטלוויזיה," "באמת?" היא שאלה, ולא נשמעה נפחדת או נבהלת,
"איזו טלוויזיה יש לך?" ""פנסוניק," "לא, מאיזה סוג?"
"פנסוניק," "אתה אהבל? אני מתכוונת הקופסאות שהיו פעם, או
השטוחות, או שאולי הקעורות, או בכלל אתה צופה במחשב נייח או
בלפטופ, או צג טלפון נייד, או שיש לך אחד מאותם..." "יש לי
טלוויזיה שטוחה, אבל קטנה מאוד, משהו כמו 14 אינץ', וזה לא
מחשב בכלל, או צג של מחשב, גברת רינה..." "אני לא גברת בשבילך,
אני עלמה. אתה פה הגבר, או שאולי אתה רוצה להיות נקבה?"
"לא..." "אתה בטוח? אני אוהבת לשחק," "לא, לא..." "אז עלמה,
אני מבקשת," "כן, ג... העלמה רינה," "חכה רגע פה," היא אמרה
וניגשה לשלט הטלוויזיה שלה. הייתה לה טלוויזיה שטוחה גדולה
מאוד. "אני אעשה כאן כמה טריקים, ונראה," היא העלתה ערוץ, ועוד
ערוץ, ופתאום ראיתי, "זה הליצן שאתה מדבר עליו?" היא שאלה,
ואני הבטתי באימה באותו ליצן מרקד שאני ראיתי, רוקד גם על צג
הטלוויזיה שלה, "כן, ג... העלמה רינה. הוא מפחיד אותי, מה
עושים?" "אתה לוחץ פה," "איפה?" "פה," והיא הראתה לי בשלט,
"איזה כפתור זה?" "יש לך שלט כמו שלי?" "כן," עניתי, "אז הולך
הביתה ולוחץ פה," "טוב, העלמה רינה, ומה קורה?" "תלחץ ותראה,"
"טוב, בסדר,"

חזרתי לקונכייה שלי מוכה אימה, והבטתי על הליצן. "איפה אמרה
ללחוץ...?" חשבתי בקול רם, ולחצתי, ואז ראיתי יפים ויפות עושים
ועושות אהבה. ג... העלמה רינה, את אמרת לי... אה! זה דווקא לא
רע...!