חיממתי פיצה, נתתי לה להתקרר, ואז היא הגיעה. מיכל. זוללת
הפיצות הנואפת הנפקנית חסרת הגבולות. היא כבר ראתה את הפיצה,
אז לא הייתה לי ברירה, אלא להציע לה חתיכה נכבדה. אם לא אעשה
כך - היא תבזני בזיות רבות ותשפילני השפלות רבות. היא אכלה את
חתיכת הפיצה אחרי שהתקררה, לאט-לאט בנגיסות של נמלה. הבנתי
שהיא לא רעבה, אבל מיכל לא יכולה להגיד לא לפיצה אפילו אם חייה
יהיו תלויים בכך. אני אכלתי את מגש הפיצה פחות החתיכה של מיכל,
והרהרתי בראשי מה לעשות איתה, כי נמאס לי ממנה. לשנות אותה?
להתפטר ממנה? למצוא לה עיסוק, תחביב או עבודה? אולי להפוך אותה
לזונה? לא ידעתי, ובאמת הייתי אובד עצות, אך דווקא מיכל זרקה
את הפתרון המיוחל, ללא אשמה שלי, אני נשבע שלא הייתה לי יד
בדבר. היא אמרה - "מיכה! אני רוצה לפתוח פיצרייה!" רעיון
מצוין, אמרתי. יכניס הרבה כסף וכבוד ואוכל לבטן, בעיקר פיצות.
לכי על זה. "ידעתי שהרעיון יימצא חן בעינייך! הרי הוא גאוני!"
והיא יצאה מיד לפתוח פיצרייה. כך היו לי כמה שעות של שקט, בהן
הרהרתי על מותי הקרב ועל מה שיעוללו לגופתי הרכה נשים מעריצות
וחרמניות ונקרופיליות. שתיתי תה קר, שתיתי מיץ תפוזים. מזמזתי
את הזמן בצורה משמעותית. וכך עברו להן חמש שעות מהנות מאז מיכל
הלכה לפתוח פיצרייה, ואז היא חזרה, פנייה היו נפולות. מה קרה,
שאלתי? "הו... בהתחלה זה היה בסדר, אפילו הצלחה מסחררת, אך
אחרי ארבע שעות פשטתי את הרגל ונאלצתי להחזיר חובות." היא אמרה
ובכתה. חבל מאוד, אמרתי, אולי תנסי פלאפל. "רעיון מצוין!" היא
אמרה בהתלהבות, ואז בפחות התלהבות - "אבל אני לא אוהבת פלאפל."
לכן היה עליי להכניס אותה לארון, לנעול אותו ולתת לה לחשוב
טוב-טוב על מה שאמרה ועשתה. לאחר חצי דקה הוצאתי אותה וכבר היא
ידעה - "חטאתי, עוויתי, פשעתי, אנא 'סלח לי," סלחתי. ישבתי
בחצר עם הינשופים ואכלתי אבטיחים כשעורבים מנקרים בגופת כלבי
המת. הכלב שלי נפטר לא מזמן מאיידס, והיה מלא פרעושים, זבובים
ותולעים. מיכל הביטה. "זה יפה מצדך שאתה מאכיל את החיות הקטנות
בגופת כלבך האהוב," היא אמרה, "יש לך לב טוב," אמרתי לה שאת
טוב לבי ירשתי מאמי, אך אבי היה רע ואכזר, ומוטב לה שלא תפגוש
אותו. הוא בסיציליה, אמרתי לה, הוא עזב את הארץ, הוא עושה
עסקים עם המאפייה. "מאפייה שאופים...?" היא שאלה. לא, השנייה,
עניתי. "אם כך הוא בוודאי איש חכם מאוד, אם הוא נכנס למאבקי
מוחות מסוכנים כגון אלה," היא אמרה. אכן חכם, אמרתי, אבל אכזר.
"אם כך..." היא אמרה ושתקה, ואז אמרה "משפחה לא בוחרים," לא,
נכון, משפחה לא בוחרים, הסכמתי איתה. "אם כך אני אכניס אותך
להיריון," היא אמרה, "כי בחרת בי,"  

הבובה נחמה
אז ישבתי לי בחברותא עם הבובה נחמה, והיא אמרה לי - "הלו, אדון
לאון," "הלו," אמרתי. ואז היא שאלה - "נשמה, למה אתה קורא לי
נשמה?" "לא יודע," אמרתי, "כי את נשמה," "זה יפה," היא אמרה.
"ואת?" שאלתי, "למה את קוראת לי נשמה?" "כי אתה נשמה," היא
אמרה. "זה יפה," אמרתי. וכך העברנו לנו את הערב בערבו של יום
ואז פנינו לישון. "איפה אתה יישן?" היא שאלה. "במיטה, כמו
תמיד," אמרתי לה. "ואיפה אני יישנה?" היא שאלה. "בקופסה, כמו
תמיד," עניתי לה. "למה בקופסה?" היא שאלה. "כי את בובה," אמרתי
לה. "אז למה אתה לא קורא לי בובה?" "זה ממעיט מערכך," אמרתי.
"הלילה אם אפשר אני רוצה לישון אתך במיטה," היא אמרה. "אבל
נשמה..." מחיתי, "את הרי יודעת ש... אני אשמח," "יופי," וכך
נרדמנו מחובקים במיטה, כשהתעוררתי וראיתי את הפנים של מיכל
מסתכלות בי בתמיהה. "מה..." מלמלתי. "אתה יישן עם בובה?" היא
התפלאה. "כן, אני אוהב בובות. תכירי, זו הבובה נחמה, נחמה, זו
מיכל," "שלום," אמרה הבובה נחמה, אבל מיכל לא שמעה. "למה אתה
יישן עם בובה?" שאלה מיכל. "אמרתי לך, זו הבובה שלי, אני אוהב
אותה," אמרתי בלי להתבלבל. "מה, כאילו אהבה שבלב?" שאלה מיכל.
"בוודאי," עניתי. "יופי," אמרה מיכל בכעס, "אז אני הולכת, ולא
חוזרת, תיקח את המפתח," והיא הניחה את המפתח על השידה ליד
המיטה. "למה, מיכל, מה קרה?" "מה קרה? מה קרה?" היא אמרה בכעס,
"אתה בוגד בי עם בובה ואתה שואל מה קרה?" "אבל זו הבובה
נחמה..." מלמלתי. "אתה מזיין אותה?" "את נחמה? בטח," "סוטה!"
"למה?" "היא בובה, חתיכת תולעת!" "אז מה, לבובה אין רגשות? אין
נשמה?" ובלחש שאלתי - "את גזענית?"  "מה? מה קשור?" "לא קשור?"
"אני הולכת," "חבל, דווקא נחמה הייתה שמחה להכיר אותך,"
"דפוק," וכך הלכה לי מיכל, אבל לא היה אכפת לי, כי הייתה לי את
הבובה נחמה.