"ברמן, תביא עוד וויסקי, השתחררתי מהאישה שלי!" הברמן לא מיהר.
הוא מזג והגיש ושאל - "זה טוב או רע?" "המממ..." לא ידעתי מה
לענות לו. "טוב ורע, העיקר שיש וויסקי," "זה העיקר," אמר הברמן
כדרך שהוא מדבר אל שיכורים. שתיתי מהכוס לאט, לא מיהרתי, ובא
אליי אחד עם חזות ופרצוף של מהמר קלפים. "שמעתי קצת... ואתה
יודע, אני יכול לסדר לך אישה אם אתה רוצה," "אני לא מתכוון
להתחתן שוב בשום אופן, בשום אופן," אמרתי והורדתי שלוק ושפתיי
היו מלאות נוזלי וויסקי. "אני מתכוון ללילה אחד, או כמה, או
הרבה... אם היא תמצא חן בעינייך," "זונה?!" שאלתי מופתע בקול
רם מדי. היה שקט מוזר מאוד לפתע בבר, וכולם הסתכלו עליי, גם
הברמן. "אנחנו לא קוראים לה ככה," אמר בעל חזות המהמר בשקט,
כאילו עברתי על קוד נימוס, "בת לוויה, מהמילה ליווי, זו
המילה," "אז תגיד נערת ליווי," אמרתי ושתיתי עוד שלוק שיכור,
"למה ללכת סחור-סחור-סחור..." והנעתי את ראשי במעגלים. "כי
אנחנו לא מדברים ככה," הוא אמר והפעם חייך חיוך קטן. השיכרון
שלו הצחיק אותו. "אתה יודע, זיינתי מעל חמישים נשים בחיי, והיד
עוד נטויה, אני רק בשנות הארבעים לחיי," "כן, אז..." "אני לא
משלם בשביל סקס. פעם הייתי משלם, כשהייתי צעיר מאוד והבנות היו
גאוותניות. אבל לא עוד. הן באות אליי על ארבע ללקק לי את
הבולבול," המהמר עשה פרצוף של שאט נפש כאילו שמע זאת עשרות
ומאות פעמים והוא לא מאמין למילה, "טוב, איך שאתה רוצה, אני רק
השאיר את הכרטיס שלי," "אתה סרסור?!" צעקתי. "אדוני, אני מבקש,
אנחנו במקום ציבורי... אני דואג לבנות," "סרסור," קבעתי. הוא
הניח יד על כתפי כמבין את מצבי, התרחק והלך. "ראית, ברמן?
הסרסור הזה מציע לי זונה! אני! שיש לי נכדים ונכדות שאני לא
מכיר!" "חצוף מאוד מצדו," אמר הברמן ברוח טובה אבל מעט מסויגת.
"מאוד חצוף," אישרתי, והכנסתי את הכרטיס ביקור של המהמר לכיס
הקדמי של החולצה.

בננה
בקלות אני עושה את זה, הוא אמר. אני רק מתכופף, מרים את קליפת
הבננה, ניגש לפח האשפה, זורק את קליפת הבננה לפח האשפה, וזהו.
אבל איך אתה יכול עם הגב שלך? התפלאתי. אני מתגבר על הכאב, הוא
אמר. עדיף קצת להתגבר על הכאב מאשר שמישהו או מישהי יתחלקו על
קליפת הבננה וישברו את הראש. צדיק, אתה, צדיק! אמרתי בפליאה.
לא, לא צדיק, הוא אמר, רק בן תמותה רגיל עם דרך ארץ. הרהרתי
בדבריו כשהלכתי חזרה לביתי. אכן, זו בסך הכול דרך ארץ, בסיסית
מאוד, אבל למרות זאת היא כל-כך נדירה בארץ הזאת. דווקא בארץ
הזאת. במדרגות לדירתי ראיתי על המדרגות סמרטוט פרוש שמישהי
ישבה עליו ושכחה להסיר. אכן, אדם יכול להתחלק עליו, חשבתי
לעצמי. למעשה - אני יכולתי להתחלק עליו. הזזתי אותו בקצה רגלי
לפינה כדי שלא יהווה סכנה ועליתי לדירתי. פתחתי את הדלת,
נכנסתי. איש אחד סהרורי נעמד שם והביט בי בתמיהה. מי אתה?
שאלתי. מי אתה?! הוא ענה בתוקפנות. אני גר כאן, מה אתה עושה
בדירה שלי, אמרתי. לא, הוא ענה, אני גר כאן, מה אתה עושה
בדירה שלי? מה זה? הרמתי אצבע. מקל, הוא אמר. טוב, חולה
אלצהיימר, אבל אין לי מושג איך הוא נכנס. אתה מרשה לי להתארח
בביתך? שיחקתי את המשחק שלו. הוא הופתע, כן, בטח... רק אל תעשה
בלגן. אני אשמור על הסדר, אמרתי. כל אותו הזמן ניסיתי להתחקות
אחר זהותו, וכשעלה הדבר בידי יצרתי קשר עם גורמים שונים שליוו
אותו חזרה לביתו ומשפחתו. השעה הייתה כבר שלוש בלילה כשהוא
הלך, ואני הייתי עייף, לכן נכנסתי למיטה אחרי שחלצתי נעליים,
ונרדמתי בבגדים. לאחר מספר ימים ראיתי את הצדיק עם גבס על מקל.
מה קרה לך? שאלתי בפליאה. התחלקתי על קליפה של בננה, הוא אמר.