[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
שמעון

שמעון לא רצה להיות פועל בניין, הוא רצה להיות ספר. הוא רצה
להיות ספר כי זה מה שהוא עסק בו בגלגול הקודם, וגם בקודם לו
ובקודם לו. ככה אמרה לו מכשפה. אז הוא הלך למספרה השכונתית
וביקש מדויד הספר לעבוד אצלו, אבל דויד חייך אליו כמחייך כאל
שוטה, ואמר לו - מה שמעון, אתה לא יודע להיות ספר, אתה לא יכול
להיות ספר, סיפרת פעם מישהו? - לא בגלגול הזה, ענה שמעון. - אז
איך תהיה ספר, איך? תתאמן על אנשים, תלמד מ-ספרים מוסמכים,
תחזור אליי כשיהיו לך מספריים במקום ידיים. הלך שמעון בבושת
פנים, אך החליט לא לוותר. הוא הלך לעוד עשרים מספרות ברחבי
העיר אותם מצא בדפי זהב, אבל כולם דחו אותו. אם היקום לא רוצה
שאהיה ספר, חשב שמעון, אהיה מקעקע. מיד הוא הלך למכון הקעקועים
השכונתי, וביקש עבודה אצל מורדי המקעקע הראשי. מורדי חייך אליו
כמחייך כאל שוטה ואמר - מה, שמעון, מאיפה אתה יודע לקעקע?
קעקעת מישהו אי-פעם? - לא, אמר שמעון, לא שזכור לי. - אז איך
תקבל עבודה, איך? אתה חושב שזה משחק ילדים? קודם צריך לדעת
לעשות רישומים, ציורים, וכאלה. ואחר-כך לדעת לעבוד עליהם על
המכשיר ועם העור. דברים כאלה לומדים. תלמד ותחזור. הלך שמעון
בבושת פנים, מה יש פה ללמוד? כל דבר ללמוד? הרי אלה עבודות
נורא פשוטות. הלך לגן הציבורי כדי לשבת ולחשוב ושמע קולות.
התחקה אחר הקולות וראה איש בתוך בור. איש, שאל אותו שמעון,
שהיה חברותי מאוד, מה אתה עושה בתוך הבור? - נפלתי, אמר האיש,
אני לא יכול לצאת. אנא תעזור לי לצאת מתוך הבור. - אני אעזור
לך לצאת מתוך הבור, אמר שמעון, ועזר לאיש לצאת מתוך הבור. תודה
שעזרת לי לצאת מתוך הבור, אמר האיש, ואם מותר לי לציין - עשית
את זה בצורה מצוינת. והאיש הלך. אולי זו יכולה להיות העבודה
שלי, להוציא אנשים מתוך בורות, חשב שמעון. כדי לפתח את עיסוקו
החדש הוא חיפש בורות, אבל לא היו בהן אנשים. אז הוא זרק אנשים
לבורות - ואז הוציא אותם. זרק והוציא. זה נחמד שאתה מוציא
אנשים מבורות, אמר לו מישהו, אבל אם לא היית זורק אותם לתוכם
מלכתחילה - לא היית צריך להוציא אותם. לכן שמעון הפסיק לזרוק
אנשים לבורות, והכריח אותם להיכנס לשם בעצמם. אך אמרו לו שגם
זה לא ראוי. אבל אנשים לא נכנסים כל-כך מהר ובקלות לבורות!
התלונן שמעון. הוא כבר היה מיואש מאוד, כל תעסוקה שהוא ניסה -
לא הצליחה. אז הוא הלך הביתה שלו, הדליק סיגריה, שתה בירה,
והרהר בהמשך דרכו המקצועית. לפתע נחתה עליו הארה - מה אני יכול
לעשות? להיות עצמי! כי מי יהיה עצמי אם לא אני? דויד? מורדי?
לא, רק אני יכול להיות עצמי, ולא אף-אחד אחר. מאז שמעון הוא רק
שמעון, ולא שום דבר אחר. ואין אחר מלבד שמעון האורגינל, שכולו
שמעון עד לשד עצמותיו.



מיכה
מיכה ישב ועישן במרפסת. לא הייתה לו בירה, לא היה לו מה לאכול
אם יהיה רעב. הוא גירד בביצים, הוא לבש רק תחתונים, כי היה חם.
ואז הוא שם לב לחור בתחתונים בו חצי מהביצים שלו נשפכו החוצה.
כבר נמאס לו מהתחתונים האלה, אז הוא מצא תחתונים טובים ונקיים,
החליף תחתונים וזרק את התחתונים עם החור לפח הזבל של השירותים.
אחר-כך הוא חשב לכתוב שיר יפה, אבל אבא שלו יכה אותו אם יכתוב
שיר יפה, כי אבא שלו יקנא. לכן כתב שיר גרוע. בא אבא שלו
מהעבודה וקרא את השיר הגרוע שמיכה כתב. חחח... איזה שיר דפוק,
הקניט אבא של מיכה את מיכה, אבל לשם שינוי היה מבסוט מאוד. אבא
של מיכה עמד במטבח ובישל ואמר - אתה לא יכול לכתוב שירים יפים
כמו הבישולים הטעימים שלי. אז מיכה התעצב מאוד וכתב סתם שיר
לשפוך את הלב, ובטעות יצא לו שיר יפה. התרגז מאוד האבא הבריון
של מיכה וצעק עליו - איך אתה מעז לכתוב שיר יפה? אתה חושב שאתה
יותר טוב ממני? עוד מעט החגורה תזכיר לך מי אני ומי אתה! ומיד
הכה אבא של מיכה את מיכה בחגורה. מיכה בכה ומלמל - בטעות יצא
לי שיר טוב, אבא, לא התכוונתי... - שזה לא יקרה שוב! צעק עליו
אביו, ואז ניגש למטבח, הביט סביבו וקבע - כבר לא בא לי לבשל.
וזרק הכול לפח. אבל אין משהו אחר לאכול... אמר מיכה. תאכל את
הנעליים, אמר אבא של מיכה למיכה. מיכה לא רצה לאכול את
הנעליים, אבל בכל זאת הוא היה רעב, לכן אכל את הגרביים.
בינתיים אבא שלו נכנס לשירותים ויצא כועס - למה זרקת את
התחתונים? - יש בהם חור, אמר מיכה. אז תלבש עם חור, יש לי כסף
לבזבז על תחתונים בשבילך? אז מיכה לקח את התחתונים מפח הזבל,
כיבס ותפר אותם. כך יותר טוב, אמר האבא הבריון של מיכה. כך תדע
את ערכו של הכסף. - אבל לכסף אין ערך... מלמל מיכה. האבא
הבריון של מיכה כעס - מה זאת אומרת לכסף אין ערך? נראה אותך חי
בלי כסף, חכם גדול. למה איך תקנה לך אוכל, בירה וסיגריות, תשלם
בשירים? ואז אבא שלו צחק צחוק פסיכי וחזר לשירותים לחרבן. אחרי
שאבא שלו חרבן ושטף את הידיים, הוא ראה את מיכה שותה המון קפה.
למה אתה שותה המון קפה? תהה אבא של מיכה על מיכה. כדי לסתום את
התיאבון, אין מה לאכול, אמר מיכה. מה זאת אומרת אין מה לאכול,
תמה האבא הבריון של מיכה. נגמרו לך הגרביים? תכף אני אביא לך
גרביים כדי שיהיה לך מה לאכול. ומיד אבא של מיכה הביא לו
גרביים מסריחות ואמר - הנה, עכשיו יש לך מה לאכול. אכל מיכה את
הגרביים וקיבל כאב בטן, לכן ביקש להיכנס למיטה לנוח. אם אני לא
נח, גם אתה לא נח, צעק עליו אביו, אני כבר אמצא לך מה לעשות.
אבא של מיכה הלך למטבח וחזר עם מלא קופסאות גפרורים. הנה, אמר,
תספור את הגפרורים. - למה? - ככה. אז מיכה ספר את הגפרורים
ונרדם על הכיסא מול השולחן, אבל אבא שלו דאג להעיר אותו
בבעיטות. אם אני לא ישן, אף-אחד לא ישן בבית הזה, האם זה ברור?
- ברור, אמר מיכה. ברור כמו כיכר לחם מלאה סובין.



כיסאות
התברר לו שלא אוהבים אותו. הוא ידע את זה קודם, אבל הפעם קיבל
הוכחה. אחת הילדות בכיתה מנתה לפני חברה שלה את הבנים שהיא לא
אוהבת והוא היה ביניהם. כשהיא הבינה שהוא שמע - כבר היה מאוחר
מדי, ולמען האמת - לא היה אכפת לה. הוא התייחס כאילו לא שמע,
למרות שהוא ידע שהיא ידעה שהוא שמע. זה מה שהוא חשב עליו כשהוא
ישב על כיסא הרוס ולא נוח בכלל, בכיתה, וכאב לו הגב, והוא חשב
שלא מגיע לו כל הסבל הזה, להגיע לשיעורים משעממים, לא להבין
כלום, להרגיש שהוא טיפש, לספוג עלבונות מבנים ובנות ועוד לשבת
במשך שעות על כיסא ששובר לו את הגב. הוא ידע שאם הוא יחליף
כיסא עם מישהו בלי שהוא ייראה - מיד הילד יגלה, וירצה את כיסאו
בחזרה. לכן הייתה לו מזימה. הגיעה הפסקת עשר, עשרים דקות
הפסקה. כולם יצאו לשחק ולהשתולל והוא נשאר בכיתה, עשה עצמו
עסוק בסידור הילקוט. ואז כשלא היה אף-אחד בכיתה, גם לא המורה,
הוא החליף לכולם את הכיסאות, לכולם וכולן עד אחד, ונתן לעצמו
את הכיסא הכי טוב. כשחזרו התלמידים והתלמידות הייתה המולה, "זה
לא הכיסא שלי!" צעקו והתרעמו, חוץ ממי שקיבלו בטעות כיסאות
טובים יותר. זה הצחיק אותו. המורה שמה לב להמולה ושמה לב שהוא
מחייך והבינה, אבל לא אמרה מילה. ילדים החליפו ביניהם כיסאות,
אבל עוד התלוננו ולבסוף השיעור התחיל. כשהשיעור נגמר היא ביקשה
ממנו להישאר בכיתה כדי להחליף מילה. "הכיסאות האלה בכיתה
נוראיות," היא אמרה, "למשרד החינוך אין תקציב לכיסאות טובים
וילדים הורסים אותם מהר, כי לפעמים הם זורקים אותם בכיתה. אבל
אתה ילד חכם ואני יודעת מה עשית, למרות שזה לא ראוי. אך לאור
הנסיבות העלים עין." והיא חייכה חיוך קטן של חיבה. הוא לא הבין
למה היא אמרה לו את זה, מלבד האפשרות להראות לו שהיא הבינה.
הוא משך בכתפיו ופנה לעיסוקיו.



קונכיות
"מה אתה רוצה לאכול?" שאלה אותי אשתי הזקנה. אני ישבתי על הספה
מול הטלוויזיה הכבויה, הרגליים היו חצי מונחות על השולחן הנמוך
של הסלון, והבטתי בזעם במסך הטלוויזיה הכבוי, וחשבתי מה אני
הולך לעשות עכשיו עם עצמי. "יש אורז רגיל, אורז בן-גוריון,
פתיתים וספגטי," "ספגטי," אמרתי במהירות, ופניתי שוב למחשבות
שלי. אולי אני אכתוב סיפור קצר על השיט שאני עובר. "יש ספגטי
ברגים, ספגטי שבלולים, ספגטי קונכיות, וספגטי ארוך רגיל מספר
7," היא דקלמה את זה כאילו היא קוראת פרוטוקול משפטי.
"שבלולים," אמרתי. היה שקט מטריד ועוכר שלווה, ואז היא התפרצה
לסלון בצחוק היסטרי. "חחח... שבלולים וקונכיות זה אותו הדבר!
אתה לא מבין? אותו הדבר! איך התבלבלתי, איזה קטעים..." "כן..."
מלמלתי והיא חזרה למטבח. "אז אמרת ברגים," היא קבעה מהמטבח.
"שבלולים!" קראתי. "אבל זה כמו קונכיות," היא ענתה. "מה לעזאזל
זו בעיה שלי?" "לא בעיה שלך, שום-דבר לא בעיה שלך, רק שלי,"
היא אמרה במרירות ואז שתקה. קמתי. "אני הולך לקנות בירה
שחורה," "אבל יש קולה," היא אמרה, "אבל אני רוצה בירה שחורה,"
אמרתי, "מה זה משנה?" היא שאלה כזה, אז אמרתי - "כי בירה שחורה
זה בירה שחורה, וקולה זה קולה, אילו קולה היה בירה שחורה,
ובירה שחורה היה קולה, היו קוראים להם אותו הדבר. אבל יש להם
שמות שונים, כי הם משקאות שונים!" "הבנתי, אתה לא צריך לצעוק,"
"אני לא צועק," לקחתי את הארנק ויצאתי מהבית. הכאבים ברגליים
לא הטרידו אותי כל-כך. זה לא כמו בסרטים, שאיך שאני נכנס, אומר
המוכר - "שלום, אדון מה שמו, מה ברצונך?" במציאות אף-אחד לא
התייחס אליי, לקחתי לחם כי נזכרתי שעומד להיגמר וחיפשתי במדפי
המשקאות בירה שחורה. לא מצאתי. "סליחה, איפה יש פה בירה
שחורה?" "אין בירה שחורה, יש קולה," "אני רואה שיש קולה, אבל
אני רוצה בירה שחורה. אולי במחסן?" "אין בירה שחורה, יש קולה,"
"אני רואה שיש קולה, אולי אפשר לראות אם יש במחסן בירה שחורה?"
"אין בירה שחורה, יש קולה," "אבל אני רוצה בירה שחורה!" "אבל
אין בירה שחורה, הנה, 'קח קולה, זה אותו מחיר." "אני רוצה בירה
שחורה!" "אני אתן לך שלוש במחיר של שתיים, רק 'עזוב אותי."
"טוב, אני אקח שש ואשלם על ארבע," בסדר." באתי הביתה שלי. "עוד
רגע הספגטי מוכנה, שים את הבירה השחורה במקרר." הנחתי את הקולה
בפינה של המטבח. "למה אתה לא שם את הבירה השחורה במקרר?" "כי
קניתי בסוף קולה," "אבל יש לנו קולה!" "אני יודע את זה, יקרה
אהובה שלי..." "אז למה קנית עוד קולה?" "לא הייתה לי ברירה,"
"איימו עליך?" "קצת," "טוב, אז שים במקרר," "יש כבר קולה
במקרר," "אה, נכון" היא טפחה על ראשה.



פוטוסינתזה
הטלפון צלצל אצל אחותו, היא ענתה. "היי, מיכה, מה נשמע?" הוא
גלגל במוחו את המילים, צריך לחשוב חיובי. "אה, בסדר, מה אצלך?"
"טוב, אתה יודע, יום ועוד יום, מה קורה?" הוא היסס רגע ואז אמר
- "טוב, את יודעת, בן-אדם צריך לאכול," "ברור," היא אמרה.
"ואוכל יש במכולת," "אני יודעת, ל-מה אתה חותר?" "אז העניין
הוא... שממש רציתי לאכול, ונגמר לי האוכל, אז חשבתי בצורה
מובנת מאליה ללכת למכולת לקנות אוכל," היא צחקה. "אבל העניין
הוא שלא מצאתי את הארנק," "מה קרה לו?" "לא יודע, היה ונעלם,
לא יודע," "אז תקנה ארנק חדש," הוא גיחך, זה לא שהיא ככה, היא
פשוט מפוזרת בעניינים אחרים. "כן, 'שמעי, זה לא הארנק, אלא מה
שהיה בתוכו, כסף וכרטיס אשראי... את מבינה? בלעדי זה אי-אפשר
לקנות כלום," "המוכר לא רושם לך?" "לא," "אז תחפש את הארנק,
אני בטוחה שתמצא, הוא איפה שהוא בבית," "אני יודע שהוא בבית,
לפחות כך אני מקווה, רק לא יודע איפה..." "בדקת בכיסים של
המכנסיים?" "כן," "אולי נפל מאחורי המיטה?" "בדקתי." "איפה
הנחת אותו?" עכשיו היא כבר נשמעה כועסת, אין לה עצבים לבעיות
שלו. "איפה שאני מניח תמיד, אבל הוא לא שם," "אולי הוא זז קצת,
אתה יודע, נשמט, ימינה או שמאלה, למעלה או למטה, קדימה או
אחורה..." פה היא כבר צחקה צחוק עצבני. "חשבתי על זה ולא
מצאתי," "טוב," היא אמרה, "אני מקווה שתמצא, חוץ מזה הכול
בסדר?" "כן," "אז נדבר," "נדבר," הוא אמר והיא ניתקה. טוב, זה
לא פותר כלום, כי הוא עדיין לא מוצא את הארנק. איך בכלל הוא
חשב שהיא תוכל לעזור לו? הוא טלפן לחבר שלו, הוא קוסם. "הלו,
סחבק, מה עניינים?" "רעבים," הוא ענה. "אז אוכלים," צחק הסחבק
שלו. "כן, אבל אני לא מוצא את הארנק, אז אני לא יכול לקנות
אוכל," "אה... לך לשכנה, תבקש חלב וביצים ולחם וגבינה... חלב
אני מתכוון לא..." "כן," הוא צחק, "הבנתי. כל השכנים שונאים
אותי, הם לא יביאו לי כלום," "מה עשית להם?" "כלום, לפעמים
אנשים שונאים סתם," "לך למכולת עם אקדח, תאיים על המוכר, תהסה
את הקונים, תחטוף כיכר לחם ותברח!" "אה... אתה מסתלבט עליי..."
"כן, אחי. יש אצלי מישהי, אני צריך לסגור," "עניינים?" "בטח
ש-כן, וכי מה חשבת?" "היא יפה?" "תודה על העציץ," "לא יכול
לדבר, אה? היא לידך," "בוודאי," "טוב, נתראה," "סלמט'," הוא
ניגש אל החלון והצית סיגריה, אולי ייעשה פוטוסינתזה עם השמש
כדי שתאכיל אותו. הוא חיפש משהו לשתות, אבל גם זה לא היה. הוא
שתה מים מהברז. אילו היה אפשר להיות שבע ממים. "הלו, שירותי
חירום?" "אנא 'חכה על הקו ותענה לפי התור," אמרה לו הודעה
מוקלטת. "אני רעב," הוא אמר. "אנו מטפלים בפניות קודמות, אנא
'חכה על הקו ותענה לפי התור," אמרה לו הודעה מוקלטת. הוא חיכה.
 







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שתו פפסי.




בוליביה בפרסומת
סמויה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/8/20 3:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה