[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
וואקום

ישבתי עם כוס בירה. שתיתי, מנגן באורגן. נזכרתי, איך היא אמרה
לי שהיא אוהבת רק אותי, ותוך שבוע לא רצתה לראות פניי. ישבתי,
שתיתי, לא היה לי משקה חזק יותר. נזכרתי שהיא אמרה שאני לא
גבר, אלא "קוקסינל". היא השתמשה במילה הזו. הביטים באורגן לא
הסתדרו לי, המנגינה יצאה צולעת וצורמת. את המנגינה הזו לא
אשמור בזיכרון של האורגן, לא רוצה לשמוע אותה עוד, אבל ממשיך
לנגן. זוכר את המבט המאוכזב שלה, הריק. כאילו היא לא מכירה
אותי כבר. כאילו היא לא יודעת מה עשתה איתי עד עכשיו. וכל
החוטים הנסתרים, והיו הרבה, עם כל הסודות הגלויים והסמויים,
נחתכו בבת-אחת, כאילו ירדה עליהם סכין. אני שמעתי שהיא אמרה
שאני השתנתי, אבל היא זו שהשתנתה, וחיפשה משהו אחר. היא זו
שהאהבה בלב שלה כבתה, לא בלב שלי. היא זו שכמו התעוררה מחלום,
או נכנסה לחלום, ובמציאות החלופית של הראש שלה והרגש שלה - אני
לא תפסתי מקום. גמרתי את כוס הבירה השלישית וקמתי מעם האורגן
בלי לכבות אותו. הלכתי סהרורי, השתנתי מתנודד בשירותים. לא
הורדתי את המים. שטפתי את הידיים בלי סבון. הטלתי את עצמי על
הכורסה מול הטלוויזיה, אבל את הטלוויזיה השארתי כבויה. קיללתי
אותה, קיללתי אותה נמרצות, קיללתי אותה בזעם. שטחתי לפניה את
כל טענותיי והוכחתי אותה שוב ושוב. קולי גבר מקול בראש למלמול
חרישי, ואז לדיבור ואז לצעקות. הצעקות שלי מילאו את כל הבית על
הגבעה. הוא הגיע לאוזניים מבחוץ של ילדים שבהתחלה היו נדהמים,
ואז צוחקים, ואז החלו לזרוק אבנים ולנפץ לי זגוגיות חלונות. זה
מגיע לי, צרחתי עליהם, תהרסו את הבית, תהרסו את הבית הארור
הזה. והם צחקו ורימון עשן נשלח בצורה נקייה דרך החלון ונחת
באמצע הסלון. הבטתי בו באימה, כי לרגע חשבתי שזה רימון נפץ.
אבל הוא העלה עשן והסתובב סביב עצמו כמו פורפרה ובמהרה התחלתי
להיחנק. כיסיתי את פי ואפי בחולצתי והגעתי אל רימון העשן
והשלכתי אותו החוצה. רק כבר כל הקירות והרהיטים הפכו מלאים
פיח, והאורגן שלי פתאום התעורר מעצמו, כי לא כיביתי אותו,
וניגן מהזיכרון את אותה מנגינה זוועתית שניגנתי כשהייתי שיכור.
תפסתי מערוך, התפרצתי לחדר, והכיתי אותו נמרצות. הוא צרח ונדם.
ואז הייתה רק הרוח, רוח הערב, שנשבה דרך החלונות המנופצים
כשהשמש שקעה.  



דויד שלח אותי
ישבתי בין עלי השלכת אשר בביתי. הם צנחו עליי מהעץ המתמוטט
בפינה, ממנו רציתי לעשות כיסא נדנדה. אבל העץ היה כל-כך רקוב
ואכול תולעים, שוויתרתי על זה, וחשבתי לשרוף אותו בחצר ולקבור
את גופתו שלושה מטרים מתחת לאדמה. היה לי דף חצוף שהיה נכתב
בעצמו. הוא כתב לי דברים, כמו מה עליי לעשות למענו, כמו אישה
זה, לא עניתי לו. הוא כתב שהברז מטפטף וצריך לתקן אותו, לא
עניתי לו. הוא כתב שהטיח בתקרה מתקלף וצריך לעבור סיוד, לא
עניתי לו. הוא כתב שהגיע הזמן להחליף את הבגדים במדפי הארונות
מחורף לבגדיי קיץ, לא עניתי לו. הוא אמר שהגיעה השעה להוציא את
הילדים מהגן. הילדים לא הוצאו מהגן, כי אני לא הלכתי. לבסוף הם
החליטו להגיע הביתה בעצמם. אבל משאית ענקית דרסה אותם בפנייה
של הכביש. המשאית הסתובבה, לא ראתה אותם, כי הקבינה גבוהה, הם
לא ראו את המשאית, כי היא הבליחה מ-עבר לפינה, והם נדרסו והפכו
אבקה. גם אבקה זה טוב, חשבתי לעצמי, ופיזרתי אבקת סוכר על
הביצה. זה מה שהופך את הביצה למתוקה. ישבתי עם שני רגליי
כרותות סביבי וסעדתי את לבי בלימונים ובננות. השכנה טלפנה
מהדירה הסמוכה אתמול מאוחר בלילה, ואמרה שבא לה, אבל בעלה
במילואים, ולכן היא לא יכולה. לכן תבוא אליי מחר, כלומר היום,
ללקק לי את התחת ולהראות לי מה כדאי לטעום. לא הייתה לי בעיה
עם זה, היא קבעה לאחת בצהריים, וכבר רבע לשתיים. קיפלתי את שני
רגליי אל מתחת לראשי ונמנמתי ואמרתי לא נורא אם אני אירדם.
כשהתעוררתי לפנות ערב הכנתי לי תה ורקיק, והטלפון צלצל בזעם.
עניתי והיא צעקה שהיא באה אליי ולא עניתי ולא פתחתי. אמרתי לה
שישנתי. אבל קבענו! היא כמעט צרחה. גברת, קבענו לאחת בצהריים,
אני חיכיתי עד רבע לשתיים, לא באת, אז הרשיתי לעצמי ללכת
לישון. אבל אתה לא מבין מה עשית! היא צרחה בטלפון, כבר 24 שעות
בלי זין, אני עלולה לאבד את שפיותי הרופפת ממילא! אז בואי
עכשיו, אמרתי לה, התדלק אותך, ותוכלי לחזור לביתך מסופקת
ושמחה, ובעיקר שפויה. אני באה! היא אמרה, וחסר לך שלא תפתח.
בדיוק 7 דקות עברו והיא חבטה בדלת. פתחתי לה, פינקתי אותה
בפודינג ועוגת שוקולד, אכלנו ביחד חביתה ממולאת בביצה קשה,
שחינו בבריכה אשר במיטה, והובלתי אותה לחופת החתונה אשר מתחת
למנורה. היא השתעלה ונאנקה וצעקה וצווחה ונאנחה וגנחה, ולבסוף
הגיעה על סיפוקה. השאירה אותי מפורק עם שריר קרוע במפשעה,
והלכה ללא שוב עד הפעם הבאה. אני נשארתי בודד וגלמוד משנלקחה
ממני בובת המין שלי, לכן סעדתי את לבי בהרבה קרמבו עד שקיבלתי
כאב בטן. ישבתי עם בטן מנופחת ופנטזתי על אי רחוק, מלא יער
ותולעים ודקלים. ואז העץ שלי נפל, אז הוצאתי אותו מהבית
והתחלתי לחפור שלושה מטרים באדמה בחצר. עבר שוטר ושאל את מי
אני קובר. עניתי שאת העץ, כי רקוב וחולה הוא. אתה רוצה לקבור
את העץ בעודו בחיים? תמה השוטר. אבל רקוב וחולה הוא... מלמלתי.
'קח אותו לבית חולים לעצים כמו איש הגון, בן-אדם, אין לך לב?
ככה לקבור עץ בחיים? בושתי במעשה אותו עשיתי והבטחתי לשוטר שכך
אנהג. הוא הלך, ואני המשכתי לחפור את הבור, קברתי את העץ,
החזרתי את האדמה לחור בבור והידקתי את האדמה על קברו. שיימתקו
לך רגבי קברך, חשבתי לעצמי, ובצעדי מחול עם טוויסט פניתי לביתי
ולמטבחי להכין טוסט גבינה צהובה, עם עגבניות וחריף. לחפור קבר
עושה את הבן-אדם רעב.  



המדריך לטיפול ברקטום
הבן זונה השרמוטה... אני אשטוף את הצלוחית של הגבינה, שהיא גם
צלוחית וגם קופסה עם מכסה, כי הבן זונה השרמוטה אוכל כמו חזיר,
ואף פעם לא שוטף אחרי שהוא אוכל. הגבינה נדבקה לצלוחית חזק,
אני לא מצליח להוריד אותה, אם היה לי בן נורמלי ולא כזה מטומטם
החיים שלי היו נראים אחרת, היה לי קצת נחת בכל החיים הקשים
והמטורפים האלה. אבל לא, אתה מביא ילדים, אתה דואג להם, והם
בזים לך ומחרבנים לך על הראש. ובמקום להכיר תודה שהם בכלל
קיימים, מה הוא אומר לי? לא ביקשתי ממך להביא אותי לעולם, הוא
אומר לי. אתה רצית ילד כמו שאדם רוצה כלב, ועכשיו אתה תדאג לי
כי אני בכלל לא רוצה להיות כאן, אז לפחות תעשה את החיים שלי
קלים יותר. ככה אמר לי הבן זונה השרמוטה, הבן שלי. יש לי כל-כך
הרבה בעיות, ואני צריך לטפל בו כמו תינוק למרות שהוא כבר גדול.
הכול מתחרבת אצלי בחיים, האימא שלו שהשתגעה, אחיו שהתחתן עם
לסבית, נכדים שלי שאני לא רואה, והוא כזה בסוטול, לא אכפת לו
כלום, רק לכתוב את הסיפורים והשירים המפגרים שלו. שקל לא ראינו
מזה! למרות שהוא כותב כבר שנים. אמרתי לו תוציא ספר, תהיה
בן-אדם, אמר אף-אחד לא ייקרא, וגם אם כן אני לא אקבל גמול
ראוי, כי, הוא אמר, הוצאת הספרים תעשוק אותי ועוד תגיד לי מה
ואיך לכתוב. הוא צודק, הבן-זונה, אני יודע שהוא צודק, אבל אני
רוצה להשוויץ שיצא מהבן שלי סופר ומשורר, ולא אחד שמאונן מול
המקלדת. משהו עם כריכה ודפים, והרבה דברי שבח בגב הספר. אבל
הוא בז לכל זה, ועוד אומר שהדור שלי, דור הבייבי בום, פסיכופת
שמירר לדור האיקס שלו את החיים בשנות התשעים. אתם לא ידעתם
להיות הורים, מחנכים, הוא אמר, אתם לא ידעתם בכלל להיות
בני-אדם! הוא אמר. הוא לא ספג את כל המלחמות שהפכו אותנו כמו
חיות, הוא לא ידע מה זה לעמוד מול צלפים ולחשוב כל רגע אתה מת.
הוא לא ידע איך זה לנסות לקיים משפחה בתנאים של שנות השמונים,
אז הוא אומר לי - ל-מה בכלל הקמת משפחה? תסתכל עליי, אני לא
הקמתי. הוא באמת לא הקים, אבל הוא גר עדיין עם ההורים, לא
עובד, לא לומד, רק מקדיש את עצמו לכתיבה, מה הוא קורא אמנות.
מה הבעיה לכתוב, אני יודע לכתוב עוד כשהייתי ילד קטן, בכיתה
ג', כל אחד יכול לכתוב, רק צריך לדעת קרוא וכתוב. אבל הוא אומר
לא, זו אמנות, ואם כל אחד יכול לכתוב, בבקשה, תכתוב יצירה.
ואני מחזיק את הדף עם העט ולא יוצאת לי מילה אחת כתובה. והוא
אומר לי רואה? לא כל-כך קל, אה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא!







אחד שלילי


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/20 7:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה