פרק 1 - פליק-פלאק
אני יושב בחושך, סופר את הצללים, ממולל את המחשכים, שוקע
לתהומות אפלים, והיא נכנסת. "שמוליק, מה אתה עושה לבד בחושך?!
אתה בסדר? נפצעת?!" "לא נפצעתי, דינה יקרה, אני מתאבל על העבר,
על אהבות שמתו, על אכזבות, על עצמי," "מה זאת אומרת שאתה מתאבל
על עצמך?! אתה עדיין לא מת! כשתמות אני אתאבל עליך. בינתיים
זמן לחייך." "תודה, דינה יקירתי. אני בטוח שתתאבלי עליי היטב,"
היא מסתכלת עליי רגע במבט מלוכסן. "מה, זו שעת הרחמים העצמיים?
אני מדליקה את האור." "לא!" "כן," לא!" "כן," "את לא יכולה!"
"אני בהחלט יכולה, הנה... למה האור לא נדלק?" "אמרתי לך שאת לא
יכולה, חחח..." "לפחות אתה צוחק, אבל למה האור לא נדלק?" "לא,
באמת, שמוליק," אני מחקה אותה, "למה האור לא נדלק?" "זה לא
מצחיק," "אז אל תצחקי," "אני באמת לא צוחקת," שתקתי רגע ואז
אמרתי בקול שקט, אבל מלא נוכחות - "הסרתי את המנורה," השקט היה
מקפיא דם, ואז היא הגיבה - "לא!" "כן," "באמת?!" "אכן," "אז
אני אדליק פנס," היא אמרה, ושמעתי את החיוך שלה, ואז פנס נדלק
וסנוור לי את העיניים. "הו, שמוליק יושב בחושך, שותה ומעשן,"
היא אמרה והאירה לכיוון הסיגריות והאלכוהול. "זה מה שיש לי
לעשות," "רוצה לדבר על זה?" "בסדר," "טוב, בוא, אבל אני צריכה
לחרבן," היא ישבה על האסלה, ואני ישבתי מול השירותים כנגד
הקיר, והוא פתחה, "לפני שאני אטיל את צואתי אל מי הביוב שם
ייעלם לעד, רציתי לומר לך שאתה הכול בשבילי," "תודה," חתיכת
חרא נפלה לניאגרה. "ורציתי לומר לך שאני אוהבת אותך," "תודה,"
עוד כמה גושים יצאו לתוך המים. "ושאני..." "מה?" "רגע... זו
חתיכה קשה..." והיא שחררה חתיכה רצינית וכבדה שהשמיעה
פליק-פלאק רם, "ואני לעולם לא אעזוב אותך," "אני מעריך את זה,"
"עכשיו אני צריכה לנגב את התחת, אז תספר לי בזמן הזה מה מעיק
עליך," היא ניגבה את התחת, ואני הבטתי בה לרגעים וסיפרתי את
סיפורי המבחיל. לבסוף התחת שלה היה נקי, כי היא השתמשה גם
במגבונים לחים. "זה חתיכת סיפור," היא אמרה לבסוף, ושטפה את
ידיה. "כן," אמרתי. "אבל אני חושבת שהמצאת את הכול," היא אמרה
ויצאה לחדר הארון להחליף בגדים. "נכון," אמרתי. "אז בפעם הבאה
שאני מחרבנת, תספר לי את האמת," "טוב," "היא אחזה בפניי -
"תסתכל לי לתוך העיניים, אל תוריד את המבט! אתה שומע? את האמת
ורק את האמת." "כן," "יופי," והיא פנתה לעיסוקיה.  

פרק 2 - טיפול שורש
אהבות נכזבות, ימים אפלים, ג'ינסים קרועים, שיניים שבורות...
"מה קרה, שמוליק? למה אתה לא מדבר? טבעו לך האניות?" "נשברה לי
השן," "וזה כואב?" "זה לא כאב עד ש..." "עד ש-מה?" "אכלתי
גלידה," שמוליק נגע בפיו ומירר בבכי. "אכלת גלידה אחרי שנשברה
לך השן?!" "כןןןןןן.... ווווהההה!" "אוי, מסכן שלי. זה ילמד
אותך לא לאכול גלידה על שן שבורה," "חשבתי שזה לא להתפאר
בדברים שכלל לא קרו," "גם זה. אבל עכשיו אנחנו חייבים לטפל בשן
המסכנה שלך. אולי אתה לא יודע, אבל הייתי אחות לפני שהכרת
אותי," "בבית חולים?" "לא, בקופת חולים, אבל זה בעצם אותו
הדבר," "טיפלת בשיניים של אנשים?" "כן, אחרי שהם מתו," "לא
הבנתי," "לא נורא. הקטע הוא שאני לא יודעת לטפל בשן של אדם חי,
ולכן כדי שאוכל לטפל בשן שלך, עליי להרוג אותך," "מה?!" "מה
אתה רוצה? הוסמכתי רק לרפואת שיני מתים!" "אבל מתים לא צריכים
רפואת שן!" "הם צריכים. איך יקברו אותם? עם שיניים פגועות? לא
ולא, הם צריכים לרדת אל הבור יפים וטובים, מושלמים, ובעיקר
בריאים." "מתים בריאים?" היא פרצה בצחוק. "אבל אני אנסה לטפל
בשן שלך בעוד היותך בחיים, למרות שאני לא מומחית בזה..."
"תודה," "אין בעד מה. תפתח את הפה..." שמוליק פתח. היא הסתכלה
פנימה. "יותר רחב... יותר רחב... זו השן הפגועה? תעשה עם
האצבע." שמוליק סימן לא. "זו?" "שוב הוא סימן לא. "היא נגעה
בשן אחרת והוא התכווץ. "אה, אתה לא צריך לסמן, אני מבינה. רק
רגע..." היא מיששה את השן. הוא נתקף אימה, מה היא עושה? ואז
כאב חד לפת את מוחו כשהיא שלפה את השן בשתי אצבעות. ירד דם.
"אההה... אהההה.." הוא נאם באימה. "זה בסדר, עכשיו לא יכאב לך
והדם ייעלם בצ'יק. על לא דבר." היא השליכה את השן המדממת לפניו
על השולחן, והוא הביט בה באימה ומישש עם לשונו. באמת הכאב
נעלם, הוא לקח טישו וירק דם. אז פנה לאסלה וירק כמה פעמים, הדם
נעלם. "ככה, בצ'יק..." הוא אמר לה בפליאה. "אצלנו מאיפה שבאנו
אנחנו מאמינים בחד וחלק. בלי קיצורי דרך." היא אמרה בגאווה.
"תזכירי לי מאיפה באת...?" "אוקראינה," "אה, כן," והוא פנה
למרפסת ומירר לפני אלוהים - "איך נפלתי על אוקראינית, איך?"

פרק 3 - כאב
התעוררתי לקול התייפחויות שקטות, מקוננות. חשבתי שזה רק בראשי,
שזה חלום, אבל הקול היה אמתי מדי. הסתכלתי סביבי בחצי עין,
וראיתי דמות מקוננת בחושך. יושבת על הרצפה כנגד הקיר בתנוחת
עובר, מחזיקה את רגליה המקופלות, וראשה שפוף. הדמות נעה קדימה
ואחורה בצורה מונוטונית תוך שהיא מתייפחת מרה. "דינה...?"
נחרדתי. "דינה? זאת את?" "שמוליק..." היא קוננה. "דינה, מה
קרה?" קמתי וניגשתי אליה. הושטתי ידי להדליק את האור. "לא,
שמוליק, אל תדליק את האור..." היא אמרה תוך כדי התייפחות. לא
הדלקתי. "מה קרה?" היא ניסתה לדבר, אבל לא הצליחה, שום מילה לא
יצאה. היא ניסתה שוב, והתייפחה. "אלוהים, דינה, מה קרה?"
"היונים, שמוליק. זוג היונים. הם מתוווווו..." והיא פרצה בבכי
קורע לב. לא הבנתי על איזה יונים היא מדברת. הבאתי לה מים קרים
עם סוכר, הרבה סוכר. ככה אימא הייתה מרגיעה אותי, וזה היה
עוזר. זה עזר גם לה. היא התחילה לדבר. "היו יונים, שמוליק, על
אדן החלון, בין הזגוגית לתריסים. הם השמיעו רעשים, זה הפריע
לי. אז כשהם לא היו שמתי שם דוקרנים, כדי שלא יהיו שם, כי זה
אמור להפריע להם..." היא בלעה רוק, "אבל הם התיישבו שם למרות
הדוקרנים, נדקרו ומתו... הם נדקרו ונפצעו והמשיכו להיות שם,
עוד ועוד, למרות הדוקרנים, עד ש... מתו..." והיא התייפחה.
ידעתי שבמצב כזה זה מה שקורה, אבל לא ידעתי על הדוקרנים. ידעתי
שהיו יונים, וזה לא הפריע לי, אבל לא על הדוקרנים. אבל זה לא
היה זמן להוכיח אותה על טעות. "אני רעה, שמוליק... רעה! רעה!"
היא סטרה על פניה וראשה בהיסטריה. "די... די... הם בגן-העדן של
היונים, על עצים של מלאכים. תבכי כמה שבא לך, אני כאן לידך."
והיא בכתה ובכתה כשאני מחבק אותה, עד שנרגעה. "את יכולה
לישון?" שאלתי אותה. "אני אנסה," היא אמרה. נתתי לה כוס חלב
והובלתי אותה למיטה. "תישני, מלאכית קטנה," לחשתי. היא חייכה
חיוך רפה ונרדמה עוד לפני שהחיוך נעלם. יצאתי מהחדר לא לפני
שהצצתי אל אדן החלון. שתי דמויות יונים, זכר ונקבה, היו שרועים
שם דוממים. הדלקתי סיגריה במרפסת וסקרתי את הנוף. אז ניגשתי
לנגן הדיסקים וניגנתי בו מוזיקה חרישית.  

פרק 4 - ברכת הזיון
"מודה אני על גשם שנתת בשדותיי..." "מה את מדברת?" שאל שמוליק,
תוהה. "אני מברכת את ברכת הזיון, ומודה לאל על כך," אמרה דינה,
ונשקה לו בעפעף. "אבל לא האל זיין אותך, אלא אני!" מחה שמוליק.
"אתה כמו אל בשבילי," אמרה דינה ונישקה אותו כל-כך הרבה,
שהפנים שלו האדימו והתמלאו מהרוק שלה. "די, די, מה זאת האהבה
הזאת פתאום? כ'ולה זיינתי אותך." "זה לא מובן מאליו בכלל,"
אמרה דינה, "גברים חושבים שאישה יכולה להשיג זיון בכל מקום,
בכל זמן, אבל זה פשוט לא נכון," "טוב..." מלמל שמוליק. "רגע...
אני צריכה להודות באופן פרטי לחבר שלך הזה, שהוא גם שלי..."
"מי... אה!" הוא הופתע כשהיא נישקה נשיקות קטנות את איברו
הרפוי. "תודה, זין," אמרה דינה בדרמטיות, "אתה נותן לי המון
אושר. למעשה, אתה זה ששומר על שפיותי," שמוליק התאפק לא לצחוק.
"כשתגמרי לדבר עם הזין שלי שיחות נפש, אני אוכל לקום לקחת לי
בירה..." "טוב, לך," היא התרחקה ממנו מעט, והוא קם למקרר. הוא
הוציא ופתח פחית בירה, ואז ישב על הכורסה מול השולחן הנמוך,
לגם והדליק סיגריה. "דינה..." הוא אמר בקול נואש, "מה
יקירי..." היא אמרה בציפייה. "רציתי להגיד לך..." "מה?" (הוא
עומד להגיד לי שהוא אוהב אותי!) "שאת הזיון הכי טוב שהיה לי
אי-פעם." (טוב, זה מספיק טוב,) "תודה יקירי, גם אתה זיון לא רע
בכלל," "לא רע?" "הכי טוב שהיה לי," היא אמרה וחייכה. "כן,
תמשיכי לשקר..." הוא מלמל. "לא, זה נכון," היא אמרה וחפנה
בפתאומיות את החבילה שלו. "החבר שלך כאן יודע טוב מאוד לפנק
אישה ולעשות לה טוב," הוא נבהל קצת מהאגרסיביות שלה, אבל אמר -
"טוב, בשביל זה הוא קיים," "פיפי!" היא קראה פתאום בתרועה,
ונחפזה עירומה להשתין. גם הוא עדיין היה עירום, יושב על הספה,
כורסה, שותה בירה ומעשן. "את יפה כמו פרח שאסור היה לקטוף...
רציתי רק לקטוף אותך, רציתי לקטוף..." "מה? אני לא שומעת! אני
בשירותים!" "לא, זה השכנים, לא אמרתי כלום," "אה, בסדר," היא
חזרה אחרי ששטפה ידיים, והתחילה לרקוד לו ריקוד ארוטי, עירומה
לגמרי אחרי זיון. הוא הסתכל עליה בתהייה. "טוב, סליחה שאני
שמחה, אבל נתת לי הרבה אושר הלילה," "אני שמח," "אני רוצה כל
לילה!" "את תקבלי כל לילה," "כן, הבטחות, הבטחות," היא מלמלה.
היא ניגשה למקרר ולקחה בירה גם לעצמה.

פרק 5 - תלוי באוויר
קשה בסוף היום... כך חשב שמוליק כשהתאבל על מותו העתידי. הייתי
גבר נפלא, הספיד את עצמו. חבל שהלכתי, קשה בלעדיי... "אני עפה,
עפה הרחק מכאן. אני עפה, לא יראו אותי כאן. אני עפה, עפה,
למקום אחר. אני ציפור פרושת כנפיים, השמיים הם מגרש המשחקים
שלי..." שמוליק סובב את ראשו באטיות רבה, והביט בה, בדינה. הוא
היה שיכור, מאוד, וניסה להבין מה היא מנסה להגיד. "עפה, עפה,
הרחק מכאן, הרחק ממך..." היא שרה ונופפה בקלילות עם הידיים,
בצורה נחשית, כמו נשר גדול מאוד ובטוח בעצמו מאוד. הוא ניסה
לדבר. קודם הוא חשב מה להגיד. אחר-כך הוא ניסה להגיד את זה,
אבל זה נאמר רק בראשו. לבסוף הוא הצליח לדבר - "לאן את עפה?"
"לרומא," היא ענתה. חד. כואב. "מה זאת אומרת?" "אני נוסעת
לחופשה, לחודשיים, לרומא," היא אמרה בקול שנשמע מאוד מלטף,
והיה יכול להישמע כהצהרת אהבה אם המילים היו שונות. הגלגלים
בראשו של שמוליק הסתובבו לאט מאוד. "אני מת ואת נוסעת?" הוא
שאל מתוך הראש המסטול שלו. "אתה מה...?" "אה..." ביטל זאת
שמוליק בהינד ראש כבד, "זה עדיין לא קרה," "מה לא קרה?" "אני
יודע...? אני טס לאלג'יר בעוד כמה שנים... זאת אומרת ממש
בקרוב. חבל שאת לא נוסעת איתי." "למה שאני לא אסע אתך," היא
שאלה, וקולה נשמע צווחני בראשו של שמוליק. "כי את נוסעת, ל...
לאן אמרת? רו-מא." הוא הטעים את המילה בכבדות. "לא, אני אבטל,
אם אתה תבטל," היא אמרה. זה היה קל יותר מאשר חשב. "אני לא
יודע..." הוא אמר בכבדות, ולגם מהמשקה. "אנחנו צריכים להישאר
יחד," הייתה בקולה תחינה, "תבטל, שמוליק," "טוב, אני אחשוב על
זה... אבל את נוסעת לרומאאאא..." המילים שלו היו כבדות. הדיבור
שלו היה כבד. גם הראש שלו היה כבד מאוד, בקושי הוא הצליח
לחשוב. "לא, לא, לא שמעת? אני מבטלת, אם אתה מבטל." "אם אני
מבטל?" הוא שאל כאילו בהשתוממות. "כן, כן, שמוליק, אתה כל-כך
שיכור, אתה לא מבין מה אני אומרת. זה פשוט - אם אתה מבטל - אני
מבטלת." הוא לקח אוויר של נפש צרה. "בסדר, אם את אומרת."
"תודה!" "מה...? אה... כן, כן, בבקשה..." אחר כך הוא כבר איבד
את ההכרה.  

פרק 6 - גבר לבד בחושך
גבר לבד בחדר חשוך, חרמן, אבל יותר בכיוון של תשוקה ואהבה. הלב
שלו כואב מגעגועים לאהובתו. וגם כשהיא ממש לידו, הוא מרגיש
לבד... "שמוליק," קראה דינה, "אני ממש בחדר הסמוך, תפסיק לקונן
כמו נקבה," "את כל-כך רחוקה ממני..." "אני פה, אני צופה
בטלוויזיה, בוא תצטרף אליי," הוא הרים את עצמו בקושי והלך
לסלון. היא צפתה בטלוויזיה על הכורסה. הוא הביט בה והיא נראתה
כל-כך רחוקה, והתמונות והקולות מהסרט האלים איימו עליו, הכבידו
על לבו. הוא פנה להדליק סיגריה במרפסת. "התבלבלת," דינה, "אני
ממש פה..." הוא היה צמא למוזיקה כמו אוויר לנשימה. הוא לא היה
יכול לסבול את הקולות מהטלוויזיה. שיר של דייר סטרייטס התנגן
בראשו - "את כל-כך רחוקה ממני..." הוא עמד כמו האיש הכי בודד
בעולם. מסתכל אל העיר הגדולה, המנוכרת. מרגיש אבוד בנצח הקיום.
ואז, לאחר זמן מה, היא ניגשה אליו, הביטה בו. שילבה את ידה
בידו ואמרה בשקט, בנחמה - "מה קרה, שמוליק?" הוא אחז בה, הוא
לא היה יכול להרפות, והיא חיבקה אותו חזק, ומשהו כמו זלג מלבו
והוא בכה. היא לא אמרה מילה, רק המשיכה לחבק אותו חזק. כל-כך
חמימה ורכה וטובה ואוהבת. הוא ממש הרגיש שהוא רוצה שהגוף שלו
יתמזג בגוף שלה והם יהפכו להיות אדם אחד. היא הובילה אותו
לסלון, כיבתה את הטלוויזיה, באמצע הסרט. החשיכה מעט את החדר.
שמה מוזיקה שקטה ומנחמת. השכיבה אותו על המיטה בסלון, נשכבה
צמוד אליו וחיבקה אותו. רק חיבקה. כשהנשימות שלו הפכו סדירות,
היא לחשה - "אני תמיד אתך, שמוליק. אני לעולם לא אעזוב." הוא
חש את הבל נשימתה וזה היה לו חסד. "תודה, דינה. אני לא יודע
למה את אוהבת אותי כל-כך, אבל אני מודה על כך כל יום, כל רגע,"
הפעם היא זו שכמעט בכתה. עיניה הפכו לחות. היא לא אמרה עוד
דבר, רק חיבקה אותו. והוא אותה.

פרק 7 - זה התחיל מתשוקה
"אני מכור לנטפליקס..." אמר שמוליק. "אני מכור למארוול..." אמר
שמוליק, וחזר על המשפטים האלו שוב ושוב. דינה הביטה בו. לא
הייתה לה בעיה שהוא אומר את זה, אבל למה שוב ושוב, ולמה מתוך
שינה? היא מזגה לה חלב במטבח, וגל של תשוקה שטף אותה. אבל לא
תשוקה חרמנית, אלא תשוקה כזאת לבנה, כמו סדין, כמו שמיים
מכוסים עננים לבנים, כמו חיתול נקי חד-פעמי, כמו כוס חלב. היא
ניגשה לשמוליק וישבה למרגלותיו על קצה המיטה. הוא כל-כך יפה,
אין עכשיו כבר דברים כאלה... היא הביטה על שפתיו ממלמלות על
נטפליקס ומארוול, על השפתיים שלו שליקקו לה כל-כך הרבה פעמים
את המקום המענג, על עיניו העצומות והריסים הארוכים, המצח
הגבוה, השיער הסתור... גל של אהבה שטף אותה. כף רגל שלו בצבצה
מתחת לפוך. כף רגל יפה ונעימה למראה כמוהו, חמודה אפילו. קורצת
אליה. התחשק לה. היא רכנה ונתנה לק ארוך על כף הרגל ומצצה את
האצבעות בלשון רטובה... ואז פלאק, הוא נבהל מתוך שינה והטיח את
כף רגלו בפניה. בעט בפרצופה. היא החזיקה את הפנים הכואבות
באזור העין השמאלית שלה, והשמיעה אנקת כאב מתייסרת מאוד. כמובן
הוא התעורר. אנקת כאב שלה והוא מתעורר, אוטומטית. היא לא רצתה
להעיר אותו, ולכן ניסתה לא להשמיע קול, אבל בכל זאת יצאה אנקת
כאב, כי הכאב היה גדול ממנה. הוא הסתכל עליה בבהלה, כרגע ממש
התעורר בבת-אחת. הוא היה מבוהל. הוא הבין שהדבר החלקלק שזחל על
כף רגלו היה הפה שלה. "מה קרה?" הוא אמר שוב ושוב. "מה עשית?"
ואפילו בכה כי בעט בה. הוא לא היה מאופס על עצמו והיה נסער
מאוד. המחשבות עדיין לא עלו לקומה שנייה, ובוודאי שלא לאחרונה,
והוא היה נסער וכועס וחסר אונים כמו ילד קטן, או מפגר. "תישן,
זה בסדר, תישן," היא אמרה בעודה מחזיקה ביד אחת את פניה ומנסה
להסות אותו בידה השנייה. "מה לישון? מה עשית שם?" הוא בכה. הוא
לא היה לגמרי ער והראש שלו היה מפוצץ בכאב מהסיטואציה. הוא
ניסה לישון שוב, כי הוא לא ידע מה לעשות, כי היא אמרה לו, ולאט
התחילו לפעול הגלגלים בראשו כשהוא עצום עיניים. היא חשבה שהוא
נרדם שוב, אבל הוא קם, מפוקס עכשיו, מבין ויודע, וניגש אליה
ואמר - "בואי נטפל בחבורה הזאת."

פרק 8 - טלוויזיה
שמוליק עישן והשתעל, עישן והשתעל. "די, שמוליק, מספיק לעשן,
תראה איך הגוף שלך מגיב. הוא שולח איתותי מצוקה." "דינה, תעשי
טובה, גם את מעשנת," "אבל שמוליק, הגוף שלך במצב רע, אתה לא
תוכל לזיין אותי יותר!" "אני אוכל לזיין אותך גם אם אהיה נכה
ברגליים, כי את כזאת מושכת, אז תפסיקי לבלבל לי במוח," "אבל
אתה לא תוכל, כי אתה תמות," "אזיין אותך מהקבר," "זה בלתי
אפשרי," "אצא מהקבר, אזיין אותך ואחזור לחור באדמה," זה מצב
רע, שמוליק מאבד את הבריאות שלו. הוא שתה הרבה בתקופה האחרונה,
ועם עישן הרבה ואכל אוכל לא בריא. יש לו קופסאות ויטמינים
ואומגה 3, אבל הוא לא נוגע בהם. הספורט היחידי שהוא עושה זה
לזיין את דינה. "שמוליק, יש לי רעיון," דינה, "בוא נצא לטיול
בשכונה, מסביב לשכונה, נשאף אוויר, נזיז קצת את הרגליים," "מה
פתאום? זו שכונה של עבריינים, מאוחר בלילה, ישחטו אותנו," "אתה
לא מספיק גבר?" "אני לא יכול על חמישה עם סכינים! אף-אחד לא
יכול. זה רק בסרטים," "מה פתאום, סרטים אומרים את המציאות,"
"זה הראש הנשי שלך שחושב ככה, כל הנשים חושבות שטלוויזיה היא
כמו המציאות," "לא," "כן," "למה?" כי ככה בנוי ראש של אישה. הן
מביימות, כותבות תסריטים, עורכות, מלהקות, משננות דיאלוגים
ומונולוגים - כמו בסרט," "לא," "כן," "אתה אמור להגיד -את
צודקת-" "למה, כי ראית את זה בסרט?" "כן, ככה ליאונרדו דיקפריו
אמר לבלונדינית החמודה מהפרסומת," "טוב..." גיחך שמוליק,
"ברוכה הבאה למציאות. היא חרא, וזה מה יש," "החיים לא חרא,
החיים יפים," "רק בטלוויזיה," "לא," "כן," "החיים יפים כמו
סרט!" "שמעת? כמו סרט. את מושפעת מסרטים," "אני לא," "את כן,
יש אנשים בלי חשמל, בלי מים זורמים, בלי שירותים ומקלחת
נורמליים, בלי מטבח, בלי גז, בלי כיריים חשמליים, בלי אוכל
מבושל, בלי בגדים, בלי..." "שתוק!" בכתה דינה, "אתה מדכא
אותי," "סליחה. זו המציאות," "אז המציאות הזו לא מוצאת חן
בעיניי," "מה את יכולה לעשות?" "להחליף מציאות, כמו שמחליפים
ערוץ בטלוויזיה,"

פרק 9 - אזור נוחות
שמוליק לעס את הלחיים שלו, הקשיב למוזיקה, לעס את הלחיים שלו,
הקשיב למוזיקה, ואז אמר - "מה זה הדבר הזה?" "אנשים אוהבים
שירים מוכרים," אמרה לו דינה, "אפילו אותם השירים. בגלל זה
תחנות הרדיו משדרות שוב ושוב אותם שירים, כי זה מה שאנשים
רוצים. אבל להיפתח למוזיקה לא מוכרת, כמו לצאת מאזור הנוחות
כמו שקוראים לזה, זה כואב, אבל מפתח את המחשבה." שמוליק הביט
רגע על דינה, הוא לא ידע שהיא כל-כך חכמה. "אבל אני לא רוצה
לצאת מאזור הנוחות, טוב לי באזור הנוחות. בגלל זה קוראים לו
אזור נוחות, כי נוח שם," "גם עובר צריך לצאת מהרחם, להתפתח,"
"אני לא רוצה להתפתח," התרגז שמוליק, "אני רוצה להישאר מטומטם,
כמו תמיד, כמו מי שאני. מטומטם זה אני, וככה אני אוהב אותי,"
דינה חייכה, "גם אני אוהבת אותך מטומטם, ככה יותר קל שתעשה מה
שאני רוצה, אבל אני חכמה ונבונה ממך, ואתה יודע את זה, אז 'תן
לי לשמוע מוזיקה שונה." שמוליק שתק רגע. הוא ישב כל הכורסה
והביט באוויר סביבו. "אני יודע שאת חכמה ונבונה ממני," הוא אמר
לבסוף, "בגלל זה אני אוהב אותך. אני לא אוהב טיפשות כמוני, זה
משעמם. אני מספיק טיפש בשביל עצמי, אני לא צריך עוד טיפשה
לידי," דינה חיבקה אותו בצורה מגושמת, "אתה משורר, שמוליק.
משורר," "מה, זה היה שיר?" "שיר גרוע, אבל כן," "טוב, דינה,
מתי נזדיין? בא לי," "אין לי חשק עכשיו, מאמי. זה אמצע
הצהריים. תחכה ללילה," "לא עכשיו?" "לא." "דווקא בא לי," "אני
יודעת, אמרת את זה," "אני ארד לך," "תמיד אתה יורד לי," "הפעם
אני אשקיע," "תמיד אתה משקיע," שמוליק שתק. ואז אמר - "אוף, את
נבונה מדי בשבילי, אבל אני אוהב את זה, זה מעמיד לי את הזין,"
"תראה לי," דינה אמרה לו. שמוליק חשף את איברו. דינה ראתה זקפה
מכובדת. היא נאנחה בכבדות. "'שמע, אני יכולה לעשות לך ביד, לא
אכפת לי..." "את יכולה למצוץ?" "לא בא לי," "טוב, אז תעשי לי
ביד," והיא ניגשה אליו והחלה במלאכה.

פרק 10 - כשגבר אוהב אישה
"איפה את?" "כבר באה," "איפה את?" "כבר באה," "איפה את?" "כבר
באה," שמוליק היה לבדו בדירה. הבדידות אכלה אותו. הוא הרגיש
כאילו אזיקי מתכת כובלים את רגליו, וכאילו גופו רוצה להשתולל
ולצרוח. הוא לא יכול בלי אהבה! שוב הוא צלצל אליה, "איפה את?"
"כבר באה," "טוב," יושב, חושב, קם, יושב, מנסה לחשוב, קם,
הולך, חוזר, מדליק טלוויזיה, מכבה טלוויזיה, שם מוזיקה, מחליף
מוזיקה, מכבה מוזיקה, הולך למטבח, סוגר מקרר, פותח מקרר - ושוב
סוגר. "איפה את?" "כבר באה," יושב, קם, יושב, מביא סכין וחותך
את עצמו. היא באה. "שמוליק, אלוהים! מה עשית לעצמך!" "לא
יכולתי להיות לבד," "אמרתי לך שאני כבר באה! מה, אתה מפגר?!
בוא אני אטפל בזה," "אני רוצה לדמם," "שתוק!" היא טיפלה לו
בחתך והוא שתק. פתאום אמר - "עם מי היית?" "לבד," "מי זה הלבד
הזה," "רק אני," "רק אני טוב במיטה?" "מה?" "גמרת?" "לא הייתי
עם אף-אחד, שמוליק! רק אני! רק אני!" "הוא יותר יפה ממני?" היא
סיימה לטפל בו בחתך והסתובבה בדירה בעצבנות. שמוליק קם והחל
לנפץ דיסקים. "שמוליק, לא הייתי עם אף-אחד! אף-אחד! רק אתה!"
"אה," גיחך שמוליק, "קוראים לו אתה," היא תפסה בראשה, "תפסיק
לשגע אותי!" "טוב," הוא אמר ושתק רגע, ואז לבש את הג'קט. "לאן
אתה הולך?" "יש איזה אחד הרגיז אותי, זו הזדמנות טובה לכסח לו
את הצורה," "למה?" "כי אני עצבני," "שתוק! 'שב!" "לא רוצה!"
"'שב אמרתי!" הוא ישב. "'שמע שמוליק... מתוק. אין, אני אגיד
לאט ואחזור. אין, אף, אחד, חוץ, ממך. זהו. אין אף-אחד חוץ ממך.
רק אתה. רק אתה. אתה!" היא הצביעה עליו. "איך קוראים לו?"
"קוראים לו שמוליק!" "גם לי קוראים שמוליק," "זה אתה!" שמוליק
שתק. הייתה דממה קורעת שפרמה את האוויר. שניהם לקחו אוויר.
שמוליק התעשת ראשון - "טוב, סליחה שהייתי כזה מפג..." דינה
סטרה לו בפתאומיות, כאילו כף ידה הייתה אקדח. "איך אתה מעז
לומר שאני הולכת עם אחרים כשאתה הגבר שלי?!" היא אמרה בזעם,
"אני נראית לך זונה? שמתפרפרת עם כל אחד שיש לו זין? זה מה
שאתה אומר, שמוליק? שאני זונה?" "לא..." "כי זה מה שאתה אומר,"
"לא..." היא הרגישה שהיא עומדת לבכות ופנתה לחדרה. "אני רוצה
להיות קצת לבד," היא אמרה, נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.  

פרק 11 - פיכח
שמוליק כבר היה ער ודינה עדיין יישנה. הוא שמע מוזיקה וכתב
שירים נבזיים. זה היה בחדר אחר, ולא חזק, אז זה לא הפריע
לדינה. הוא כבר שתה קפה והיה רעב, אבל לא היה לחם בבית. כמו
שהציעה מרי אנטואנט, הוא מצא חצי עוגת שוקולד, ואכל חצי מהחצי,
רבע. אז ישב במרפסת ועישן סיגריות בשרשרת. הוא רצה אלכוהול.
דינה התעוררה במצב-רוח טוב, הכינה נס קפה, וישבה עם סיגריה.
הוא הביט אל רגליה היחפות. "שמוליק," היא אמרה בשקט, "מה קרה,
אתה נראה שבוז," "לא שתיתי שלושה ימים, אני צריך אלכוהול," "אז
לך תקנה, צריך גם לחם וגבינה," "אני יודע," הוא אמר ולא קם.
"מה קרה?" דינה. "אני לא מרגיש טוב בבוקר, את כבר יודעת את זה,
לא יכול ללכת עכשיו," "טוב!" היא אמרה בחגיגיות עם חיוך, "אני
אעשה את הקניות!" "תודה," "קרלסברג?" "כן. שש פחיות חצי ליטר,"
"גבינה מלוחה?" "כן, גבינת חמד. אם אין - אז בולגרית," לחם ומה
עוד?" "כמה בקבוקי בירה שחורה," הוא הביט בה רגע ואז אמר -
"תפנקי את עצמך בגלידה, וגם אותי," "רעיון מצוין!" היא אמרה
נלהבת. באמת היה לה מצב-רוח טוב. "גלידת פיסטוק שמנת בשבילי,
מה בשבילך?" "וניל ושוקולד של בן נ' ג'ריס," "קיבלת!" היא
התקלחה ואז יצאה מהבית, הוא האזין לטראנס. היא חזרה מתנשפת -
"נקרעה לי השקית של הבירות, אל תשאל, הכול התגלגל בשדרה, אבל
אספתי הכול. תשטוף במים את הפחיות," הוא הלך רועד מציפייה
והוציא בירות עקומות מהשקית האחרת בה שמה. הוא התאכזב שכולם
חמות. הוא שם שלושה בירות במקרר למטה ואחת במקפיא. היא לא אמרה
דבר זמן מה - אבל היה על פניה סימן שאלה, ואז אמרה - "למה אתה
לא שותה?" "חמות," הוא אמר. "אתה חושב שאני טיפשה? קניתי בירה
אחת מהשש קרה ישר מהמקרר," גל של התפעלות מתבונתה שטף אותו,
הוא ניסה לבדוק את הבירות. "איזו?" "רגע," היא חיפשה בין
הבירות והוציאה לו בירה אחת קרה. הוא תפס בה, כמו קרח. הוא פתח
בדודא, כלומר קריז, כלומר ציפייה שנובעת מהתמכרות. היא הסתכלה
עליו. הוא לגם לגימה גדולה, נאנח ברווחה, ושחרר גרפס, הדליק
סיגריה ואז אמר - "את הכי טובה בעולם, חשבת על הכול," "כן,"
היא אמרה באדישות. "אפשר להציע לך נישואים?" היא צחקה, "אתה
שיכור מלגימה אחת של בירה? תפסיק לדבר שטויות, אני לא מתחתנת,"
"חבל," הוא אמר ורוקן את הבירה. היא ידעה שהוא לא היה ממש
רציני. וחשבה - את זה הוא אומר, אבל אפילו כשהוא שיכור לגמרי -
הוא לא אומר - אני אוהב אותך. זה היה חסר לה.

פרק 12 - שמוליק קורא ספר
שמוליק היה לבד בדירה והיה לו משעמם, אז הוא שלף ספר מהמדף
והתחיל לקרוא. אחרי שעה ומשהו הגיעה דינה. "שמוליק, מה נשמע?
קניתי הרבה ירקות ופירות. עגבניות, מלפפונים, בצל, רסק, סלק,
שסק, חריף, לימון ושמן זית," הוא לא ענה. היא הניחה את הדברים
במטבח וסידרה אותם, ושתתה כוס גדולה של מיץ שקדים. הוא לא ענה.
גם כשהיא דיברה אתו, הוא לא ענה. אז היא ניגשה לסלון לראות
מקרוב מה המצב. הבן-אדם היה צפוד בתוך הכורסה, קורא ספר בריכוז
תהומי, כל פניו שטופות דמעות והוא ממרר בבכי. "שמוליק!" היא
נבהלה, "מה קרה, מה כתוב בספר?" הוא הביט בה בעיניים מוכות
ייסורים "זהו, שזה נורא, זה ממש נורא. זוועה," "מה?" "לא ידעתי
שזה יכול להיות ככה," "מה? מה קרה?" "אני קורא בספר יותר משעה,
ולא מבין כמעט אף משפט," הוא אמר וייבב. "איזה ספר זה?" "מה זה
משנה," "זה ספר מסובך?" "לא, אבל כן בשבילי. נדפק לי הראש,
דינה," היא הביטה עליו בתדהמה גדולה, ואז שמה לב לשלל המשקאות
על השולחן והתחילה לצחוק. "מה מצחיק?" התגונן שמוליק, "את
צוחקת עליי? אני הפכתי טיפש ואת צוחקת עליי?" "אתה לא הפכת
טיפש, שמוליק יקירי. אתה פשוט שיכור על כל הראש. אף-אחד לא
יכול לקרוא במצב כזה," "אני לא שיכור," "'תן לי להריח את הפה
שלך... איח, ריח של מסבאה. אתה כל-כך שיכור, שאתה אפילו לא
יודע ולא זוכר שאתה שיכור," שמוליק הסתכל לאן היא הביטה וראה
את המשקאות. "שתיתי רק... רק... מה, דינה, שתיתי את כל זה?!"
"כן," היא גיחכה, "לגמרי," "וואיי, אני מסטול לגמרי, עכשיו אני
מרגיש ומבין כמה אני מסטול..." "בגלל זה לא יכולת לקרוא. תנסה
מחר. עכשיו אני אכין לנו אוכל ונאכל כמו אנשים גדולים." "אנחנו
באמת אנשים גדולים," "אבל לא אחראיים, אה?" היא אמרה באירוניה
וניגשה למטבח.

פרק 13 - שמוליק הוזה
"דינה! דינה! קומי! ... אלוהים, היא מתה! וואההה!" "תירגע,
שמוליק. אני לא מתה, אני רק יישנה." "אז איך את מדברת? מתוך
שינה? ואאאההה!" לשמוליק נכנס משהו לאוזן והוא התחיל להזות.
הדבר הזה זז לו בתוך האוזן וחופר בעור התוף, והוא מתחיל לחשוב
מחשבות לא הגיוניות ולדמיין דברים שכלל לא קורים. נדמה לו
שדינה מתה, ומי שמדבר אתו וזז בחדר, זו לא בדיוק היא, אלא הרוח
שלה. בגלל זה הוא מסתגר בחדר, שומע מוזיקה בחזקה, שותה ומעשן
הרבה, וחושב שגם הוא עומד למות. "אתה לא עומד למות, שמוליק!
תתעורר ממחשבות השווא שלך!" "מי את?" "דינה," "דינה מתה," "אני
לא מתה!" "כי את לא דינה," דינה התקשרה לעזרה ראשונה, והם שלחו
שני רופאים, שהאירו לו בפנס לתוך האישונים, שאלו אותו אם הוא
יודע את שמו ובאיזו שנה אנחנו, וכמה זה 3 ועוד 2. הוא לא ידע
לענות על אף-אחת מהתשובות. הם ביקשו אישור מדינה לקחת אותו
לאשפוז. "לא, אני לא חותמת, אתם לא תאשפזו אותו, הוא ייצא מזה.
אתם רק הופכים אנשים עם בעיות קטנות, לאנשים עם בעיות גדולות,"
"גבירתי, אנחנו מקצוענים," "מקצוענים ב-לשגע אנשים. תצאו מהבית
שלי, חבל שהתקשרתי, אסור לסמוך על אף-אחד במדינה הזאת. מבקשים
עזרה ומקבלים זין לעין," הם הלכו ודינה הניחה לשמוליק לדבר את
דברי ההזיה שלו. היא לא פחדה ממנו, אלא רק חששה לבריאותו
הנפשית. הוא נרדם והיא ראתה משהו חצי זוחל חצי מעופף, יוצא
מהאוזן השמאלית שלו, בודק את השטח עם המחושים והעיניים הקטנות,
פורש כנפי יתוש גדול, ועף. היא הניחה לו לעוף לכל הרוחות דרך
החלון. כל אותו הזמן היא הייתה ערה. אחרי ארבע שעות התעורר
שמוליק, "וואיי, דינה, חלמתי חלום מה זה מוזר..." "מה?" "שאת
היית מתה ושגמד חופר לי בתוך האוזן עם פטיש אוויר קטן," הוא
דיבר לעניין ויצא מזה, והיא אמרה לו שזה היה רק חלום. היא לא
סיפרה לו מה באמת קרה. כל הערב היא עקבה אחרי התנהגותו, והוא
היה בסדר גמור. -רופאים טיפשים- היא חשבה, -הם הייתי חותמת
ומאשפזת אותו, הוא היה הופך משוגע לגמרי. בדוק.-  

פרק 14 - שמוליק מחפש
שמוליק חיפש בארונות, חיפש במגירות, אפילו במדף התבלינים
ובמזווה הוא חיפש. הוא היה עירום. "שמוליק, מה אתה מחפש?" "את
הקונדומים," דינה חרקה שיניים, היא כל-כך רצתה אותו בתוכה. הם
התגפפו למעלה משעה וגם שתו קצת, ועם הזמן כל הבגדים נשרו מהם,
אפילו הגרביים, ושניהם היו עירומים וחמים מאוד. לא חמים -
לוהטים. ובדיוק כשהגיע הרגע הנכון שהיא רצתה אותו בתוכה, והוא
רצה גם להיות בתוכה, הם קלטו שלא הכינו קונדומים מבעוד מועד.
כל הגיפופים, והליקוקים, והירידות, והמשחקים מיצו את עצמם לזמן
זה, ועכשיו אין קונדומים. היא שמעה אותו חופר בכל מיני מקומות
בבית כמו מטורף, והפכה מתוסכלת. לא נראה לה שהוא ימצא.
"שמוליק... די... לא נורא. נעשה אחת לשנייה ביד," "לא!" אמר
שמוליק בנחישות תוך שהוא מחפש, "את רוצה זין ואת תקבלי זין,"
"אפשר שנרד זה לזו..." "כבר עשינו את זה," היא שכבה עירומה
וחשופה על גבה, לוהטת כמו תנור, פטמותיה זקורות והיא רטובה,
והוא מחפש קונדומים עדיין עם זקפה. איזה מצב מתסכל. היא קמה
להדליק סיגריה. החפיסה הייתה ריקה, והיא ניגשה לארון המטבח
לקחת חפיסה. בין הסכו"ם לקעריות הסלט היא מצאה חפיסה ושקיות תה
מוזרות. היא הדליקה סיגריה. "מה יהיה, שמוליק?" "אל תדאגי,
דינה. אני אמצא אותם. שום-דבר לא ימנע בעדנו להזדיין כמו
שצריך," "אפילו אם לא תמצא?" "אני אמצא," היא שאפה מהסיגריה
והביטה על שקיות התה. תוצרת לא מוכרת לה. היא לקחה שקית תה
ובחנה אותה עם העטיפה הקטנה. עיניה אורו. "שמוליק, שמוליק,
מצאתי קונדומים!" הוא קפא רגע ואז הגיע, "תסתכל, חשבתי שזה
שקיות תה..." הוא בחן את העטיפות הקטנות, ניסה לקרוא מה כתוב
ומישש אותן. "אלו בהחלט קונדומים, דינה. זה כתוב בצרפתית או
ספרדית, אבל אלו קונדומים! קונדומים!" הם התחבקו באושר וצחקו.
הייתה בהם הרבה הקלה. "קדימה, דינה, נשמה שלי, בואי נממש את
אהבתנו," ושניהם פנו עירומים למיטה. השעה הייתה 2:35 בלילה,
וזה היה תחילתו של עידן חדש בממלכה הקטנה.