מה יש לי? קוטג' למריחה, אודם על השפתיים, איפור לעיניים,
נעליים מזכוכית, ארגז מלא חול ואנשים קטנים עשויים משעווה, עם
פתיל קטן למעלה. אני מדליק את האנשים הקטנים העשויים משעווה,
ועכשיו כבר אין לי אנשים קטנים עשויים משעווה, רק שלולית
שעווה. זה מה שקורה כשחיים יותר מדי זמן לבד, משתגעים. הופכים
דברים מוזרים לדברים שגרתיים, ומפתחים מנהגים, דרך התנהגות,
דרך מחשבה, ואפילו דת - לא שגרתיים. למשל החתול הזה, הוא מת.
הוא מעולם לא היה חי, לא באמת, אבל בכל זאת הוא מת. הוא מת כי
הוא עשוי מבד וסמרטוטים. אפשר להגיד שהוא בובה, אבל אני שונא
את המילה הזו - בובה. ככה גרושתי הייתה קוראת לי לפני
שהתגרשנו, ואחרי שהיא רוקנה אותי מ-כל כספי, שכלי ושפיותי. אבל
אני תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה, ולא משנה שהיא מלאה בערק.
אני מטביע את צערי באלכוהול, אבל הבן-זונה למד לשחות...
כשאנשים מברכים אותי, אני מברך אותם בחזרה, למרות שהם לא
אמתיים. הם לבושים תמיד מסודר ומתנהגים בנימוס ובאיפוק, ואנחנו
אוכלים ביחד ארוחת ערב עשירה על שולחן עגול וגדול, והם מדברים
ביניהם ואני מקשיב, והכול אני מבין והכול חדש לי, למרות שהם רק
בראש שלי. ואז הם עוזרים לי לפנות את הכלים, ולפעמים מישהו
מתנדב לשטוף אותם. ואחרי זה אנחנו שותים כמה כוסיות, ומהרהרים
במהות הכלום ובתכלית הריקנות. כאלו הם חיי בבית הבודד אשר על
ראש הגבעה. רעפים אדומים מעטרים אותו, ועורבים מקננים בו.
ילדים זורקים אבנים ומנפצים זגוגיות, עד שאין כבר זגוגיות
לנפץ. אז הם צועקים לי להתקין בחלונות זגוגיות חדשות, כדי
שיהיה להם מה לנפץ. "לא קר לך?" הם לועגים. "ייכנסו לך ציפורים
ועכברים דרך החלונות, לא כדאי לך ככה..." יש לי אורגן שאני
עליו מנגן. אני שם ביט אחד או שניים, ומתחיל לאונן על הקלידים.
לפעמים זה מזכיר לי נשף חתונות, ולפעמים מארש הלוויות. אבל אני
תמיד מבסוט ממה שיוצא, ושומר את זה בזיכרון של האורגן, שמנגן
לי אחר-כך את זה מעצמו, לבד. הילדים טיפשים, הם חושבים שאני
מנגן אותה מנגינה שוב ושוב... הבערתי אש באח ושרפתי שטרות כסף.
לא יודע למה, זה נראה לי דבר נחמד ונכון. הערבי עם הנרגילה
שמעשן למרגלות ההר שלי, עולה לפעמים לבקש חלב וסוכר. הוא כל
הזמן מבסוט וכל הזמן מחייך, וקורא לי "יהודי מג'נון." הוא יורד
למטה ומאכיל ומשקה את הכבשים שלו, והן נעות על פני הרי אדום,
כמו שיניים לבנות בלסת המדבר.