[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
משבצת

אימא שלו הייתה שרמוטה, אבל הוא לא היה שרמוט. הוא רק רצה ללכת
לבית הספר וללמוד כמו ילד טוב בשביל שייצא ממנו משהו. הוא היה
מתעורר עם שעון מעורר, רוחץ פנים, מתלבש, מכין לו משהו לאכול.
ויוצא עוד לפני שאימא שלו התעוררה, כי לאימא שלו לא היה אכפת
מכלום, אפילו לא מעצמה. הוא היה שקט מאוד בכיתה, אבל למד היטב
והקשיב היטב ופתר את כל התרגילים ועשה את כל העבודות. וכשהיה
חוזר הביתה אחרי הצהריים, אימא שלו אפילו לא ידעה איפה היה,
והיא לא שאלה והוא לא אמר. בבית הספר ילדים ניסו להוריד לו את
הערך העצמי, שהיה נמוך ממילא. הבנות היו מתנהגות כלפיו
בהתנשאות ובחוצפה, והבנים ניסו להראות לו שהם יותר גברים ממנו,
ויותר חכמים ונבונים ממנו, ויותר טובים ממנו בכל דבר. הוא היה
מביט בפנים המתריסות של הבנים והבנות, העזות מצח והחצופות,
ושותק. והם פירשו את זה כחולשה, והיו מחייכים לעצמם, כמה אנחנו
יותר טובים, כמה אתה עלוב לעומתנו. אפילו המורים והמורות היו
מתנהגים אליו בצורה ניטרלית. אמנם הם לא לעגו לו ולא התעלמו
ממנו, אבל מעולם לא פרגנו לו ולא נתנו לא הרגשה שהוא מישהו
שצריך להתייחס אליו ברצינות. בבית הוא היה לומד, גם מה שהמורים
והמורות לימדו, וגם דברים שלא למדו בבית הספר. לא היה לו
אינטרנט, כי אז זה לא היה קיים, אבל הוא חסך כסף, וקנה ספרים
על נושאים שונים, בכל תחומי החיים, ולאט-לאט ככל שהתבגר
הנושאים של הספרים הפכו כבדים ומעמיקים יותר, עד שהוא ידע כמעט
כל דבר על כל דבר. אבל רק בתיאוריה. אימא שלו נפטרה ביום
הולדתו התשע-עשרה, והוא החל למרוד במסגרת הצבאית. לחצו אותו
לקיר כמו ספוג, וניסו לסחוט ממנו את כל המיץ. אם לומר פשוט וקל
- ניסו לגרום לו להתאבד, גם החיילים האחרים וגם המפקדים. אבל
רוחו הייתה חזקה יותר מהתעלולים שלהם והוא גם היה חכם יותר,
ולא שיחק את המשחק שלהם. הוא פשוט סירב לעשות מה שהם אומרים.
חצי שנה בכלא צבאי, והוא השתחרר הביתה. הבית היה ריק, כי אבא
לא היה מעולם, ואימא הייתה רק בגוף, ועכשיו גם זה לא. הוא היה
צריך לארגן את החיים שלו בדרך עצמאית. הוא מצא עבודה, למד
מקצוע גם באופן מעשי, ועזב את העבודה כדי לעסוק במקצועו. עם
השנים המועטות יצא לו שם של בעל מקצוע מעולה עם יחסי אנוש
מצוינים, והוא פתח עסק, השקיע בו עבודה וזמן, והעסק התרחב עד
שבגיל ארבעים הוא היה עשיר מאוד, אבל בלי אישה ובלי ילדים.
משבר גיל הארבעים הביא אותו לפרוש ממירוץ הקריירה וללמוד קבלה.
הוא נרשם לישיבה, אפילו גר שם, גידל זקן וחבש כיפה, והיה שומר
מצוות שבמעשה ומצוות שבלב. כספו הספיק לו לכלכל את עצמו ברווחה
יחסית, ובגיל שישים הוא החל ללמד בעצמו. החיים היו ריקים
ומלאים באותה העת. הוא לא היה כוכב עליון, אבל הוא הגשים את כל
רצונותיו הקטנים. עכשיו הוא בן תשעים, יושב בחדר קטן, כותב
ספרי הגות שכל רווחיהם הכספיים למטרות צדקה והפצת תורת ישראל,
ומחשב את קיצו לאחור, כמו החתולים. זו לא החמצה מבחינתו, אלא
ניצחון במשבצת שלו.



בואי הביתה 18+
ביליתי זמן בבתי הזונות בעיר. נשים יפות מאוד ומושחתות מאוד,
עם פה מלוכלך וראש ערמומי וחרמני. ברור שהן ניצלו אותי והן
ניצלו אותי היטב. אני ידעתי שכך יקרה, אך נתתי יד ביודעין
ובהכרה מלאה לכך שהן ינצלו אותי. הייתי חלש מול יופיין ומול
תאוות הבשרים שלי. משם שכרתי חדר בטברנה והשתכרתי כמה ימים,
ואז הלכתי לתפוס סוטול במאורת אופיום. וכשאני כמו ספוג, ספוג
אופיום וחלומות תעתועים נעימים, הוא בא, רב פקד כץ, ואמר מקרה
רצח נוסף של זונה באחת הסמטאות של העיר הישנה, בוא תחקור. לא
יודע למה אני, למה דווקא אני, את כל המקרים הכי מטונפים הוא
נותן לי. אבל לא שאלתי שאלות, הכנסתי את עצמי למקלחת קרה של
רבע שעה, וכבר התלבשתי ויצאתי לרחובות. לקחתי ריקשה לעיר הישנה
וסרקתי את מקום הרצח. אישה יפה, אבל מבוגרת מאוד, נחתכה נקי
מהקורקבן עד הצוואר, חסרים איברים כמו כליות, לב וכבד, ניכר
שזה נעשה על-ידי מקצוען - כלומר אחד שחתך אנשים בניתוחים או
בעלי חיים בסטקיות, וזהו פחות או יותר, לא הבנתי איך רצו
שאפתור את זה. סרקתי את הסביבה לחפש רמזים, ומצאתי זלזל של
ענבים. זה היה גם בזירת הרצח הקודמת וגם בקודמת לה, וגם קודם.
שאלתי בכיכר העיר מי מאכיל באשכולות ענבים נשים, וחמישה גברים
ואישה אחת ענו לחיוב. בדקתי מי מהגברים עובד בסטקיה או
ניתוחים, מצאתי מנתח גופות בדימוס ביניהם, שלחתי אותו לכלא
ושכרתי חדר בטברנה לישון הרבה ולשתות הרבה. אבל כץ אומר שזה לא
האיש ודרך החקירה שלי היא חובבנית ואפילו טיפשית. אמרתי לו -
אם אתה כזה חכם, תפתור את החקירה בעצמך. הוא אמר שהוא ידאג
לפיטוריי ושחרר את מנתח הגופות, ואני הלכתי להתמסטל במאורת
אופיום, אחרת. שם ראיתי את פקד שולץ, שאמרה שהיא המחליפה שלי,
והיא אנסה אותי באלימות ולסיומת דאגה לפיטוריי המידיים. לכן,
לאחר שיקולים משיקולים שונים, החלטתי לעזוב את לונדון ואנגליה,
ולחפש את מזלי ביבשת החדשה - אמריקה. כך נהייתי כורה זהב. ומה
אתך, מה גרם לך להיות אישה?



איש בזוי
הייתה אישה אחת שהלכה לבקר את הקבר של בתה התינוקת. בתה
התינוקת מתה בעריסתה בת שלושה חודשים, וזה קורה, מוות בעריסה,
אמר הרופא. ליד הקבר של בתה התינוקת - היה הקבר של בעלה לשעבר
שמשום-מה התעקש להיקבר ליד בתו. היא לא אהבה את זה, אבל הוא
התעקש, וכתב את זה בכל מקום לפני שהוא מת, ולא נוטים לסרב לאיש
מת. אז האיש הזה, שהיא התגרשה ממנו בסלידה אחרי שבתם נפטרה,
שתול ממש ליד התינוקת החמודה שלהם, ולא מגיע לו, כי הוא היה
אלים ואכזר וטיפש, והוא לא צריך להיקבר ליד מלאך כמו בתם. אז
היא הביטה בקבר שלו בשאט נפש, ואפילו ירקה לו על המצבה, ואז
הלכה לקונן על התינוקת הקטנה שלה. ילדה קטנה, עיניים סקרניות,
מלאות אור, בדיוק ההפך מהאבא השפל שלה. היא ישבה ליד הקבר של
בתה התינוקת, הוציאה ספר קטן מתוך התיק, וקראה לילדה התינוקת
שלה סיפור ילדים. על נסיכה כלואה במרומי מגדל גבוה, ועל המגדל
שומר דרקון, ועל אביר שמאוהב בנסיכה ומנסה להציל אותה. לפתע
היא שמעה חריקה והביטה סביב אם יש עורבים, אבל לא ראתה עורב
אחד אפילו. אז היא המשיכה בסיפור. החריקות גברו, והיא חשבה
שאחד העצים בסביבה נסדק ועומד ליפול, ואז העיפה מבט על המצבה
של בעלה לשעבר המת, וראתה את המצבה זזה לאט-לאט. הו, עוד פעם
הוא מנסה לצאת מהקבר, איש רע ובזוי, היא חשבה בכעס, והזיזה את
המצבה שלו בחזרה למקום, אבל המצבה שוב זזה הצידה. "אתה לא תצא
מהקבר, אתה שומע?" היא קראה אליו וישבה על המצבה שלו כדי שלא
יוכל לצאת. היה שקט כמה זמן, והיא חשבה שזהו, אבל שוב המצבה
התחילה לזוז. היא עמדה עליה, וקפצה עליה, וצעקה "תישאר בפנים!
תישאר בפנים!" אבל בעלה לשעבר המת היה עקשן, והוא העיף אותה
ואת המצבה בחבטה אחת חזקה. "איך נהיית כזה חזק?" היא שאלה
בתהייה. הוא זחל החוצה מהקבר, מתח את איבריו, סקר את הסביבה
במבט מעגלי, ואז אמר - "את עדיין לא מכבדת אותי, אה?" "לא,"
היא אמרה, "אני לא אשכח מה עשית לי," "לא יפה מצדך," הוא אמר,
"לא לסלוח אפילו למתים," כל גופו היה מתפורר וחסר עור, ובשרו
היה שחור, וכך גם הגידים והשרירים, וכל הוורידים והעורקים.
השיניים שלו היו חשופות כי לא היו לו שפתיים, והגולגולת חשופה
כי לא הייתה לו קרקפת. "אני חושב שאני אלך הביתה לשתות איזו
בירה טובה," הוא אמר ופנה ללכת. "רגע!" היא ניסתה לעצור אותו,
"זה הבית שלי עכשיו!" הוא עצר והביט בה, "זה הבית שלי ותמיד
היה ויהיה הבית שלי, את רק אורחת. יעידו על כך העורבים," הוא
אמר והמשיך ללכת לעבר הבית. היא משכה באפה בכעס. -איש בזוי-
חשבה, -בזוי, בזוי,-  



קרמבו
הרחוב היה ריק. ראיתי את הדרך מתקדמת עד הגן הציבורי והכיכר
במרכזה. גם הגן הציבורי והכיכר היו ריקים. צבועים לבן על
האספלט השחור. הנפתי את מקלי והלכתי בעזרתו לכיוון הגן, כשאני
מביט סביב ומשתהה היכן נעלמו האנשים. אמרו לי שהייתה מלחמה
אכזרית בין מדינה בשם קורונה לבין שאר יושבי תבל והמדינה
הקרויה קורונה ניצחה, ומחקה את רובה המוחלט של האוכלוסייה
בעולם. אני לא ידעתי את כל זאת עד שסיפרו לי. שנים הייתי בבית
לבדי, לא ראיתי טלוויזיה ולא שמעתי רדיו, גם באינטרנט לא
השתמשתי, ולכן לא הייתה לי אפשרות לדעת. הייתי עסוק בכתיבת
זיכרונותיי במיטה ובשינה, וגם באכילה וצרכי קיום שונים. כאילו
שלמישהו אכפת מהזיכרונות שלי. לאף-אחד לא אכפת, אבל היה לי כיף
לאונן על העבר, זה עשה לי לגמור. ברגע שכתבתי את המשפט האחרון
ואת המילה האחרונה וקבעתי נקודה בסוף משפט - החלטתי לצאת לרחוב
לשם שינוי כדי להזכיר לעצמי שיש עוד אנשים ואני לא היחידי
ביקום. בדרך על המדרגות פגשתי את סוניה השכנה שהזדקנה נורא וגם
שכבנו פעם אחת לפני הרבה מאוד שנים ברגע של בדידות הדדית
רגעית, אבל לא דיברנו על זה, הנושא הביך אותנו. היא פגשה אותי
במדרגות, היא פתחה את הדלת כדי לראות מי יורד בחדר המדרגות.
היא אמרה שהיא נורא הופתעה לראות אותי, כי היא חשבה שאני מת
מזמן בביתי ונורא שמחה שגופי חי ויצאתי כדי לראות חיים. היא
עדכנה אותי במלחמת האנושות נגד מדינת קורונה ואמרה שהאנושות
הפסידה ומעט מאוד אנשים נשארו בחיים. כמובן שלא האמנתי לה, כי
היא פסיכית וגם משוגעת וגם מטורללת ותמיד הייתה. אך כשיצאתי
לרחוב וראיתי את הדרך הריקה נמשכת עד לגן הציבורי והכיכר
שבתוכה, שגם הם היו ריקים, חשבתי שמתוך הטירוף אולי היא אמרה
משהו שיש בו מן האמת. לכן הנפתי את מקלי והלכתי בעזרתו לכיוון
הגן, כשאני מביט סביב ומשתהה היכן נעלמו האנשים. ידעתי שמחשבתי
מתעתעת בי מדברי הטירוף של סוניה, שפעם הייתה יפה ופראית מאוד
וידעה להשתולל במיטה כמו נמרה, וידעתי שבוודאות שאני אכן אפגוש
נפש חיה. וזה אכן קרה, פגשתי נפש חיה - יונה אחת אפורה שישבה
על אדן הספסל שאני ניגשתי אליו וישבתי בו. הבטתי ביונה והיונה
הביטה בי. קדתי לה קידה והיא קדה קידה לי. חייכתי אליה חיוך
רפה, אבל היא לא חייכה בחזרה, כי יונים לא יכולות לחייך. שאלתי
אותה מה קרה בהיעדרי, אבל היא לא ענתה כי יונים לא יודעות
לדבר. ישבתי שעות על אותו ספסל, פעם אחת קמתי ממנו להשתין
בשיחים, וכל אותו הזמן לא פגשתי נפש חיה. לא אדם ולא בעל-חיים.
חוץ מהיונה שמזמן פרחה ועפה לה. קוננתי כי לא יהיה מי שיקרא את
זיכרונותיי, אך הפסקתי לקונן כי ממילא לא היו קוראים את
זיכרונותיי. לאף-אחד לא אכפת מהזיכרונות של פלוץ אחד זקן. אז
חשבתי שאם במילא הם לא היו קוראים את זיכרונותיי, אז טוב שהם
מתו, כי הם לא מועילים לי. ישבתי לבד עד רדת החשכה ואז פניתי
לדירתי כדי לאכול קרמבו. במשך עשרות שנים לא אכלתי קרמבו
והחלטתי שהגיעה העת.  



גברת סוניה
היא כל הזמן מגרדת את הקוס שלה, מסכנה, כי אני לא יכול לזיין
אותה. למעשה אף-אחד לא יכול לזיין אותה בגלל ההסגר והסיכוי
בהידבקות. בכתה לי בטלפון, אמרה אני מטפטפת, בבקשה בוא להציל
אותי. לא יוצא החוצה, אמרתי לה, רק למכולת, מרחק חמישים צעדים.
אבל אתה לא מבין, היא אמרה בסערה, נשים זה לא כמו גברים, גברים
יכולים לעשות ביד, לנשים זה לא מספיק, הן צריכות את הדבר
האמתי. מה את רוצה, אמרתי לה, תחפשי מישהו שלא פוחד להידבק,
לחלות ולמות, ותזדייני אתו. אין לי את הנגיף, היא צעקה. איך
אני יכול לדעת, אמרתי, איך כל אחד יכול לדעת. איך את בעצמך
יכולה לדעת. וגם אם אין לך, אולי לי יש, או לאחר. לא אכפת לי
להידבק, עכשיו היא הייתה כבר ממש מטורפת, לא אכפת לי למות, אני
רק רוצה זין. טוב, 'שמעי, גברת סוניה, אם זה המצב, אני אשלח
אלייך מישהו. טוב... היא מלמלה בבכי וניתקה. טלפנתי לטלפון
הציבורי בגן ההומלסים. הלו? תקרא לכריש לטלפון. איזה מהם? כמה
יש? יש כריש לבן ויש כריש מלתעות. אני לא יודע מי מהם זה...
נו, זה עם הראסטות שמנגן בגיטרה ועושה הרואין ולגברים. אה,
כריש לבן, רגע. חיכיתי על הקו פאקינג רבע שעה. סליחה אחי, הוא
העיר אותי מ-שינה, הייתי צריך לשתות קפה ולקחת שאכטה. אין
בעיה, אני צריך שתזיין את חברה שלי. מי זה? הוא פתאום התעורר
לו המוח. מיכאל שם-טוב, חבר שלך מהגן, שחררתי אותך בערבות לפני
חצי שנה. הייתי עצור לפני חצי שנה? כן. על מה? הרואין. אה, זה
אני תמיד עצור בגלל זה, לפני עשר שנים, לפני חמש שנים, לפני
שנתיים, לפני חודשיים, גם אתמול. טוב, 'שמע, אני אתן לך כתובת,
קוראים לה סוניה, בחורה יפה שמנה עם קוקו ושיער שחור. תזיין
אותה כמה זמן שהיא תרצה, אולי תגור שם קצת, אחר-כך יימאס לה,
בוא אליי, אני אתן לך חמש אלף. חמש אלף, אחי? כן. אתה אוהב
סוניה זאת, אתה רוצה שיהיה לה טוב. אל תדאג, כריש לבן ייעשה לה
הכי טוב ש-רק אפשר. היא תשפריץ מהאוזניים ותהיה מסופקת כמו
לוויתן שבלע אלפיים קרפיונים. טוב, חבר שלי, 'לך אליה, הנה
הכתובת...



האפרוח הקטן
האפרוח הקטן לא היה יכול לישון. הקש גירד לו, והיו חתיכות נייר
וקרטון שדקרו בו. הוא היה מונח בתוך קופסת נעליים בשנת 1988,
היה לו כמה אוכל ש-רק רצה, הפינה בה היה מונח בתוך קופסת
הנעליים הייתה מוצלת ונוחה מבחינת תנאי חום/קור, אבל הוא לא
היה יכול לישון, כי הקש גירד בו, וחתיכות הנייר והקרטון דקרו
בו. אז הוא יצא מתוך קופסת הנעליים במאמץ, ופעם ראשונה לבדו
הוא פסע אל הדלת, שהייתה פתוחה מעט, וחמק החוצה. הוא חמק החוצה
מהחדר, לא מתוך הבית או הדירה עצמה. היה שם מסדרון ענק שהוביל
לחדר גדול שבוודאי היה הסלון, ומהצדדים היו דלתות לחדרים אחרים
או משהו. הייתה דלת גם לחדר שהיה מקביל לחדר שלו, אבל הדלת
הייתה סגורה. הוא הלך במסדרון הארוך-ארוך, הוא לא היה באמת
ארוך, המסדרון, אבל בשבילו הוא היה ארוך, כי הוא היה אפרוח.
לבסוף חמק לאחד החדרים כמעט בקצה שגילה שהוא משמש כמטבח. הוא
טיפס אל הכיור במאמץ, שתה מעט מים מהברז המטפטף, לא שהוא היה
באמת צמא, הגישו לו מים בשפע, אבל למה לא. ואז קפץ אל שולחן
המטבח וכרסם עוגת שוקולד. זה היה מאוד טעים, מעולם לפני כן הוא
לא אכל שוקולד, ובטח שלא עוגה. הוא היה מלא שביעות רצון על
מזלו הטוב, ואכל הרבה ויותר עד שכרסו תפחה. אז ירד במאמץ גדול
משולחן המטבח, והמשיך אל החדר הגדול. זה היה סלון. כורסאות
קטנות וגדולות ניצבו מסביב ושולחן נמוך עליו ניירות כתיבה, כמה
ספרים, שני עטים וכוס. האפרוח הקטן לא התעניין ב-מה שעל השולחן
הנמוך, אלא ב-מה שנמצא בקצה החדר הגדול, היה שם עוד חדר. מרחוק
היה נראה שאור שונה יש בו, ולכן הסיק שיש שם חלונות. זו הייתה
שעת לילה, ובני האדם ובהם מיכאל בן ה-12 היו ישנים. הוא היה
האפרוח של מיכאל. הוא פסע לעבר החדר הבא בקצה החדר הגדול, שהיה
סלון, ובכניסה לשם הופתע לראות קופסת קרטון דומה לקופסת הקרטון
שלו, רק גדולה יותר. זו לא הייתה קופסת נעליים, זו הייתה קופסת
מכשיר חשמלי. אבל מה היה בתוך הקרטון? עוד אפרוחים כמוהו? לרגע
האפרוח הקטן התמלא זעם יוקד שמיכאל שם אותו לבד בקופסת נעליים
קטנה, ובוודאי שם אפרוחים רבים יחד בקופסת המכשיר החשמלי
הגדול. אך הזעם שכך במהרה, מיכאל לא היה עושה את זה. בטח
שבקופסת הקרטון הגדולה יש ברווז, או אווז. הוא הסתובב באדנות
סביב הקופסה, שהייתה צמודה לקיר, וחבט בה מדי פעם בפעם. משהו
החל לנוע בתוכה, משהו קם מ-שינה. הוא המשיך לחבוט בקופסת
הקרטון של מכשיר החשמל, וחיכה. לפתע בצבץ ראש גדול של חתול
שחור-אפור. הוא נבהל והחל לרוץ משם, אך לאחר השתהות של כמה
שניות, קפץ החתול מהקופסה שלו ורדף אחריי האפרוח הקטן. האפרוח
הקטן היה כה אטי יחסית לחתול, שהשיג אותו על נקלה. הוא חבט בו
שוב ושוב בכפותיו הגדולות, ואז תפס את האפרוח בשיניו ולקח אותו
לתוך קופסת מוצר החשמל מהקרטון. במערבולת של חלום בלהות על חול
מסריח משתן וצואה, נאכל האפרוח הקטן בחיים, אבל זה היה מהיר.
ולאחר כמה רגעים האפרוח הקטן כבר לא היה אפרוח קטן, אלא בדרך
להיוולד משהו אחר בגלגול אחר.  



איש מסכן
אני איש מסכן, כולם יודעים שאני מסכן, גם אני יודע שאני מסכן.
אני כל-כך מסכן, שאני מסכן מזה שאני מסכן. עד כדי כך אני מסכן.
התעוררתי בבוקר, לא זכרתי את שמי. יותר מדי אלכוהול בחודשים
האחרונים. הייתה פה אחותי, הראיתי לה את מאגר האלכוהול שלי.
היא צעקה "אבל זה לא בריא!" ואחרי זה היא לא אמרה כלום. אין
בעיה לשתות, הרבה עושים את זה, אבל אני שונה, אני נוטל כדורים.
ישבתי במרפסת עם קפה וסיגריות, וחשבתי למה אני נוטל כדורים. כי
המוח שלי לא מאוזן כימית או משהו כזה, וזה משפיע על המחשבות
שלי, לא על מצב הרוח. אם אני לא אטול כדורים - ייסתם לי הראש,
כמו בשיר ההוא שמישהו ניתק את הזרם בסניף המרכזי. ואז אני לא
אוכל לחשוב, אני אהיה כל-כך טיפש, יותר טיפש מכלב. אז למה אני
שותה אלכוהול למרות שאני נוטל כדורים? כי לפעמים הלב כואב לי
כל-כך, זה לא דיכאון, אני אף-פעם לא בדיכאון, זה גועל מהעולם
הזה ומהחיים שלי ומעצמי. וכל מה שעשיתי לאחרים והם עשו לי.
ומעל זה תלויה העובדה שאני אמות, ולא מהמוות אני פוחד, אלא מזה
שזה עלול להיות אטי וכואב ומחריד. מלא כאבים בנפש ובגוף, עם
שיתוק מוחי טוטלי. אז אני אומר מה שווה הכול, ושותה. למרות שזה
לא בריא לי, זה גורם למחשבות שלי להיתקע. ואז אחרי שעישנתי כמה
סיגריות וגמרתי את הקפה ונזכרתי בשמי, ניגשתי אל המחשב כדי
לברך את החברים שלי הספונים בבתים מול מחשבים משלהם, בברכת
בוקר טוב. תמיד אני מברך אותם בבוקר טוב, אלא אם המצב באמת
קשה, עד שאין לי לב אפילו להגיד בוקר טוב. והמצב גם אותו בוקר
היה קצת קשה, אבל לא כה קשה שלא יכולתי לברך בוקר טוב. אז
בירכתי, עם תמונה יפה של שמיים ומלאך. אחר-כך חיפשתי באינטרנט
חיים. זה לא קל, כי האינטרנט בנוי בהנחה שלכולם כבר יש חיים
מהבית, אבל לי לא היו חיים. אז מצאתי משחק שש-בש, ושיחקתי בו
שש ניצחונות רצופים. ואז שיחקתי נגד רמה גבוהה יותר, וניצחתי
שניים והפסדתי שלושה. זה לא טוב רמה גבוהה יותר, לא בשבילי,
אני מפסיד בה, ולכן אשחק רמה יותר נמוכה. אבל כבר הייתי עייף,
אז ציירתי במחשב ציור שמח עם חיוך, והעליתי אותו לרשת החברתית.
כמובן שכמעט לאף-אחד לא היה אכפת, קיבלתי לייק אחד. פתחתי את
הטלוויזיה על קליפים, והמוח שלי החל להיות נמס. נזכרתי ששכחתי
עד עתה לקחת את הכדורים, ולקחתי אותם מהר-מהר לפני שלא יהיה לי
שכל. בלעתי שני סוגי כדורים, אחד מ-כל סוג, ואז ישבתי במרפסת
עם סיגריות וחיכיתי שהכדורים ייספגו בדם ובראש וישפיעו. זה לקח
חצי שעה. ואז אחרי חצי שעה כתבתי שיר אחד נחמד, עברתי על הרשת
החברתית, הגבתי פה ושם, ואז סגרתי את המחשב וקפצתי מהחלון,
קומה רביעית.  



הבית המקולל
הגעתי לבית המקולל. הכלב קיבל את פניי בנביחות והזלת ריר של
זעם. צלצלתי בפעמון והיא פתחה את הדלת. "הוא כל הזמן מקלל אותי
ומרביץ לי," היא אמרה בקול זעקה, "כל מה שאני עושה - לא בסדר.
כל מה שאני עושה - מרגיז אותו," "אז תפסיקי לעשות דברים
שמרגיזים אותי," אמר האיש האפל בפינה. "אי-אפשר לעשות דברים
שלא מרגיזים אותך, הכול מרגיז אותך, הכול," היא צווחה. הסתכלתי
על האיש, הוא לא נראה אדם מסוכן. פנים עגולות, שפם קטן, בלורית
של במבה וגוף מלא. ניגשתי אליו. "תשמע, כדאי שתגיד לה..." הוא
לא גמר את המשפט, כי שמתי לו סכין בלב. הוא נפל מת. "מה עשית,
מה?" היא צעקה נסערת. "אני חושב שכדאי שתבואי איתי, כי המשטרה
תחשוב שאת עשית את זה," אמרתי בשקט. "אבל אני לא עשיתי את זה,"
היא ייבבה. "אבל המשטרה תחשוב ש-כן," לקחתי אותה אחרי שעזרתי
לה לארוז במהירות כמה דברים, ושלחתי אותה במטוס לקנדה. ראיתי
מהטרמינל את המטוס ממריא והדלקתי סיגריה של סיפוק. עוד עסק ביש
נפתר בצורה מושלמת. פניתי לשער היציאה מהטרמינל ואז ראיתי
אותה. "מה את עושה פה?" שאלתי מופתע ותמה. "לא יכולתי לנסוע
לקנדה, מה אני אעשה בקנדה, אני בכלל לא יודעת אנגלית או
צרפתית," "וספרדית?" "גם לא," "אז אני אטיס אותך למרוקו," היא
פתחה עיניים גדולות - "מה יש לי לעשות במרוקו, מה?" "תמכרי
כעכים, תמכרי את גופך, מה אכפת לי, את לא יכולה להישאר כאן,"
"אני מעדיפה למות," "בואי נדבר על זה בשירותים," לקחתי אותה
לשירותים והושבתי אותה על האסלה. "את צריכה להשתין?" שאלתי
אותה. "לא," היא ענתה. "את צריכה לחרבן?" שאלתי אותה. "לא,"
היא ענתה. חנקתי אותה בידיים חשופות. סגרתי את התא ולקחתי שלט
"שירותים לא תקינים" מהתא הסמוך, ותליתי על התא שלה. יצאתי
מהשירותים ומנמל התעופה ותפסתי מונית לתל-אביב. "יום קשה?" שאל
אותי נהג המונית. הדלקתי סיגריה והבטתי בנוף הנוסע. "יום רגיל,
שום-דבר מיוחד," עניתי והדלקתי סיגריה.



האפרוח של מוריס
שלום, אני מוריס. היה לי אפרוח, אפרוח חמוד. כל הלילה והיום
הייתי משכיב אותו לישון, וגם משחק אתו וקונה לו אוכל טעים. בא
בוקר, בא יום, והוא כבר לא רצה לישון. "לא רוצה לישון!" אמר
האפרוח. אז הרגתי אותו בחניקה ויצאתי בחדווה לקבור אותו בגן
המשחקים, בארגז החול. חפרתי קצת בארגז החול, וילד התקרב אליי,
הוא הביט בי בעניין. "אתה לא יכול לקבור את האפרוח שלך כאן!"
הוא אמר בטענת שווא. "בטח שאני יכול," אמרתי. "אבל החתול של
דינה קבור כאן, ואם תקבור את האפרוח כאן, החתול של דינה יאכל
לך את האפרוח," חשבתי על זה. "טוב, אני אקבור את האפרוח בצד
השני של ארגז החול," ניגשתי עם האפרוח לצד השני של ארגז החול
והתחלתי לחפור. "אתה לא יכול לקבור את האפרוח שלך כאן!" אמר
הילד שוב בטענת שווא. "בטח שאני יכול," אמרתי. "אבל גור הכלבים
של דני קבור כאן, ואם תקבור את האפרוח כאן, גור הכלבים של דני
יאכל לך את האפרוח," כבר התייאשתי. "מה אתה מציע לעשות?" שאלתי
את הילד. "הילד חשב וחשב ואז הגיע לרעיון - "בוא איתי," הוא
אמר. הלכתי אחריו מרחק של שתי רחובות, והגענו לבית קטן שטוף
שמש. בפתח הבית היה עציץ. צמחו בו רקפות וכלניות. "אתה יכול
לקבור את האפרוח שלך כאן, האפרוח ייהנה מאוד מ-ריח הפרחים,
מלמטה," "אבל העציץ הזה בטח שייך למישהו," טענתי, "ואולי הוא
לא מסכים," "העציץ שייך לדודה שלי רוחמה, והיא תמיד מסכימה,
לכל דבר," חשבתי על זה, "טוב," אמרתי, וקברתי את האפרוח בעציץ.
אחר-כך הלכתי הביתה שלי וישבתי על האפרוח שבעה. בתום השבעה
הלכתי שוב לעציץ של הדודה רוחמה של הילד להתייחד עם זכרו של
האפרוח. הופתעתי מאוד כשראיתי שבין הרקפות והכלניות, צמחו
ופרחו בעציץ של הדודה רוחמה של הילד - הרבה אפרוחים, והם קרקרו
ואמרו - "תאכיל אותי, מוריס,"  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאתה בא לבמה.
תרגע.
זה עדיף לקיבה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/20 14:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה