פרק 1 - שור
יש לו ים של זמן לדפוק ת'ראש, וזה מה שהוא עושה. זה לא קל
לדפוק ת'ראש, כמו שהוא הסביר לסנדי, זה קשה, כי, הוא אמר, הראש
הופך כל-כך מטומטם, עד שהבן-אדם לא יכול לשאת את עצמו. זה דורש
חוזק נפשי וביצי ברזל, הוא אמר לה. אז למה אתה עושה את זה?
שאלה אותו סנדי. כי התבונה והחוכמה כל-כך מטומטמים, הוא ענה,
וחוץ מזה, מה עוד יש לי לעשות? סנדי לא ענתה. היא הייתה
מהבחורות המתוקתקות האלו שמורחות לק ואודם, מתאפרות קלות
ודואגות לצורה של הגוף שלהן עד שהוא נראה כמו סיגריה. ולובשות
בגדים של זונות. במילים אחרות - סנדי הייתה פרחה. היא רצתה
להדליק סיגריה, אבל אז פנתה לשירותים כדי לחרבן. סטן הדליק
טלוויזיה והסתכל בתמיהה מעורה בזלזול בתוכן השידורים תוך כדי
שהוא מעביר ערוצים. צביעות מאה אחוז, הוא קבע, והעביר לתחנת
הרוק. הוא ישב והדליק סיגריה ותהה מה הוא ייעשה עם הרעב שלו
והעובדה שהוא טיפש כמו מסמר. אולי ידפוק למישהו מכות. אבל הוא
לא רצה להיכנס לכלא, הוא ישתגע שם טוטלית, פשוט כי בכלא אין מה
לעשות מלבד לחשוב, וחשיבה זה הצד הכי חלש שלו. והוא לא חכם
ונבון מספיק לעבור על החוק מבלי להיתפס או כדי לעשות כסף. נשאר
לו רק ללכת מכות עם עצמו בין הקירות, או להסתובב ברחובות סתם,
ולשנוא את כולם. סנדי סיימה לחרבן ולנגב את התחת, נטלה ידיים
וישבה על הכורסה מול השולחן הגדול הנמוך. היא סידרה לה שורה
ושאפה את כולה בשאיפה אחת. אז ראשה הזדקף קצת בהתרסה, והיא
נשענה אחורה והדליקה סיגריה. הוא קם לנגן איזה דיסק והפך את כל
ערימת הדיסקים כדי למצוא משהו, לא שהוא ידע מה. לבסוף תקע דיסק
אוסף של רוק בריטי משנות התשעים ולעס את שפתיו באיום ותסכול.
הוא היה חזק ושרירי מאוד, והוא היה מטומטם, והוא ידע את כל זה.
זה מה שהוא בחר עוד מזמן, ולא הייתה דרך חזרה והוא לא התחרט.
למעשה הוא נולד נבון, אבל החליט להרוס את המוח שלו בכל צורה
ולפתח את הגוף שלו בכל צורה. הוא לא זכר מה גרם לו אז, כשהיה
נער, לבחור בזה. אבל עכשיו הוא כמעט בן 30 והוא עצבני. "הייתי
מדליק אותך כמו סיגריה ומעשן אותך כמו סיגריה ושם אותך בפה כמו
סיגריה, כי את רזה כמו סיגריה," אמר סטן לסנדי, והיא לא ענתה.
"אני לא אוהבת לאכול," היא אמרה לבסוף, "אוכל זה צורך של חיות,
ולנו יש גוף של חיה, אבל אני לא מסכימה להתנהג כמו חיה. אני
אוכלת רק מספיק כדי להתקיים, לא יותר מזה," הוא הביט בה רגע
תמה ואז צחק. "אני צריך הרבה חביתות ובכלל ביצים וגם בננות
בשביל השרירים, וזה גם דורש ממני לבלוע ויטמינים כדי שאוכל
לתחזק את הגוף הזה. שהוא אדיר, את חייבת להודות," "אתה חזק
וטיפש כמו שור," היא אמרה. הוא לא נעלב, הוא דווקא אהב את מה
שאמרה, זה מה שתמיד רצה להיות, והיא ידעה את זה.

פרק 2 - מטאליקה
סטן חזר הביתה עם פנס בעין וחיפש את הדיסק של מטאליקה. הוא לא
מצא. "סנדי, סנדי!" הוא צעק. "מה?" הוא שמע צעקה. "איפה את?!"
"במקלחת!" הוא נכנס למקלחת, היא עירומה, ושאל אותה איפה הדיסק
של מטאליקה. "אני לא יודעת, מאיפה לי לדעת, לא שומרת הדיסקים
שלך אנוכי," "קסאמק!" הוא קילל. הוא לא קילל אותה, הוא קילל
באופן כללי. הוא ניגש שוב לערימת הדיסקים והחליט שהוא מוכן גם
להתפשר. "מוזיקה של הומואים יש פה," הוא אמר בקול ובזעם. זו לא
הייתה הדירה שלו ולא של סנדי. הוא פלש אליה והזמין את סנדי.
הוא שמע שבעלי הבית המבוגרים עוזבים לזמן ארוך לחו"ל, ישב ליד
הדלת והזמין פורץ מנעולים. "איבדתי את המפתח," הוא אמר
למנעולן. הוא דאג קודם להציב שלט על הדלת, "כאן גר בכיף סטן,"
והמנעולן ביקש ממנו תעודת זהות, הביט בשלט על הדלת, ופרץ לו את
הדלת. הוא שילם למנעולן במזומן שגם התקין לו מנעול חדש ונתן לו
מפתחות, וסידר את הדירה כך שתתאים לו. ואז הזמין את סנדי. היא
הייתה גרה עם הוריה, ואבא שלה היה מתעלל בה. הם הכירו ברחוב.
הוא הכיר אותה לפני שפלש לדירה. "מוזיקת הומואים מחורבנת, מה
זה הג'ינג'יות?" הוא לא רצה לשמוע שרמוטות אדומות שיער שרות
פופ-רוק רך, וניפץ את הדיסק בקיר. הוא מצא אמינם. היא יצאה
מהמקלחת עירומה וניגבה את עצמה, טיפות מים על הרצפה. "מי זה
היה עכשיו?" היא הסתכלה על הפנס בעינו. "סתם שמוק. היית מאמינה
שלשמוק הרזה והמופנם הזה הייתה סכין? רק קוסיות, ערסים
ועברייני צעצוע מסתובבים עם סכינים. זרקתי את הסכין רחוק לתוך
השיחים וניפחתי לו את הפנים," "אחד שמסתובב עם סכין, מגיע לו
שינפחו לו את הפנים," היא אמרה. הוא שתק רגע. "כל מי שאני מנפח
לו את הפנים, מגיע לו שאני אנפח לו את הפנים," הוא אמר. הוא
חיכה שתגיד משהו והיא לא ענתה, והוא העביר טרק משעמם בנגן ופנה
למטבח לאכול משהו. הוא אכל לחם לבן עם גבינה למריחה. "צריך
לקנות קצת פירות, ירקות, בשר, ביצים," הוא אמר לסנדי, "הגוף
שלי נהרס עם האוכל הרזה הזה," "אוכל רזה..." היא גיחכה, "תזיין
אותי אחרי שתגמור לאכול," "אין לי זין לזיין אותך עכשיו, הפנים
שלי בוערות ואני עצבני," "אתה תמיד עצבני," הוא חיסל חצי כיכר
לחם עם הגבינה.    

פרק 3 - אוכל
"עוד כשהייתי בן 8 ההורים, הדודים והסבים אמרו לי לצום
בכיפור," סיפר סטן לסנדי אחרי שאכל ארוחה גדולה של גבינה
בולגרית בלחם, עגבניות ופלפלים, וקינח בבירה שחורה. הוא לא אכל
כל יום האתמול, חוץ מכמה עוגיות, והיה רעב מאוד. עתה הרגיש
מסופק. "ירושלים הייתה בתקופה יותר שמרנית אז, וכולם צמו.
חשבתי שזה מה שאני צריך לעשות. צמתי בגיל 8, 9, עד גיל 13, ואז
עשו לי בר מצווה. ואז המשפחה בחגיגיות אמרה לי שאני צריך לצום
ביום כיפור מעכשיו. אמרתי שכבר כילד אני צם בכיפור, והם אמרו
כן, זה יפה, אבל לא חובה. עתה זה חובה. התרגזתי מאוד שצמתי 5
שנים סתם, וכשהוריי נסעו לפני כיפור לבית שמש למושב דתי
להתארח, כבר תכננתי את מה שאני אעשה. בערב יום כיפור, כשהייתי
בן 13 וקצת, לא הייתי רעב, אבל שתיתי קצת משקאות קלים. ולמחרת
יצאתי לגינה עם גריל מ-פח ועשיתי על האש. אנשים גערו בי מעבר
לגדר, לא התייחסתי. הם אמרו שיזמינו שוטרים. הגיעו שלושה אנשים
לבושים אזרחי שחשבתי שהם שוטרים, ואמרו לי להפסיק מיד, וניסו
להפחיד אותי שאני עובר על החוק וכ'ו. אמרתי להם זה שטח פרטי,
הגינה של הבית שלי, ואני אעשה מה שבזין שלי. הם הלכו ולא עשו
דבר. רק אחרי הרבה שנים קלטתי שאלו היו אזרחים שהתחזו לשוטרים.
בצאת יום כיפור, מאוחר בלילה, נזרק רימון הלם על הבית שלי.
התעוררתי וגיליתי שיש שריפה בבית. נתתי לבית לבעור והלכתי לגור
ברחוב. במהרה גיליתי שזה לא עסק ופלשתי לבתים. ועכשיו את כאן,"
סנדי הקשיבה ושתקה רגע, ואז אמרה שעד גיל 18 היא גרה בתל-אביב,
ולכן לא יכולה לדעת מה השמרנות הירושלמית הייתה אז, אבל היא
מבינה את המרד שלו. הוא סיפר לה שהוריו נשארו במושב בבית-שמש,
הוא המשיך לפלוש לבתים, ומצא שיטה לגנוב אוכל כשהוא מחכה
למשאית של הספקים ומתחזה לפועל. הספקים חשבו שהוא עובד
סופרמרקט, אנשי הסופרמרקט חשבו שהוא עובד עם הספקים, והוא היה
מעמיס חומרי מזון לתוך הסופר ומוצא דרך להבריח מנות מכובדות של
אוכל לעצמו, כשהוא מעמיד פנים שהוא פועל. זה תמיד הצליח, והוא
עושה את זה עד היום. במרכזי קניות מזון יש הרבה בלגן וחוסר
סדר, ואף-אחד כמעט לא מכיר את השני.

פרק 4 - הקול
איזה יום מסריח... חשב סטן בעוד יושב בתוך הזרע של עצמו ועדיין
נחרד מסרטון הסאדו שראה. זה מסריח שאני גומר מכזה גועל נפש,
מה, אני סוטה? הרהר סטן בינו לבין עצמו. אבל הוא לא הרהר הרבה
זמן, כי הוא לא היה מהמהרהרים. הוא פתח פחית בירה עם טעם של
שתן וגומי, ושתה ועישן והקשיב למוזיקה. אולי אני צריך לפתוח את
החלון, חשב סטן. אבל החלון היה כבר פתוח. מתי פתחתי את החלון,
תהה סטן. בזמן האחרון זה קורה לו הרבה, שהוא עושה משהו ושכח
שעשה. טוב שפתחתי את החלון, הוא חשב, למרות שאני לא זוכר
שפתחתי אותו... "אני פתחתי אותו!" הוא שמע קול. הוא הסתכל
ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, ולא ראה אף-אחד.
"אני ממש פה!" אמר הקול. אבל סטן עדיין לא ראה אף-אחד. "איפה
אתה, בן-זונה מזדיין..." סינן סטן. "בראש שלך," אמר הקול,
"בראש הקטן, השיכור והממורמר שלך," חרא בלבן. "אז תצא מהראש
שלי, מאדרפאקר," "לא," "למה?" "כי אני זה אתה," כוסומו אלף
פעמים, מה זה אומר? "אני האיש הקטן שיושב לך בראש, מביט מה אתה
עושה ואומר וחושב, ומשתומם," "אה, אתה המשתומם," הבין סטן.
"כן, המשתומם זה אני," ענה הקול. "על מה אתה בדיוק משתומם?"
שאל סטן. "עליך," אמר הקול, והוסיף - "ועל כל מה שאני רואה
ושומע," "באמת יש על מה להשתומם," אמר סטן, וגם חשב את זה,
"אבל למה להשתומם אם אפשר לא להשתומם?" "כי אני השתומם, אני
התימהוני, אני הילד הקטן, אני הנשמה העתיקה מאלפי גלגולים, אני
שורש הנשמה, אני זה שלא מבין מה אתה עושה פה ולמה, אני - אתה,"
יש לי הרבה גומי לשתות כדי להבין מה הדבר הזה רוצה... חשב סטן.
"אני לא איעלם, לא עם גומי, לא עם סיגריות, אפילו לא עם סמים,"
אמר הקול, "להפך, אני רק אתחזק," "והחוזק הזה שלך, מה הוא
יביא?" "הרבה שלוות נפש," אמר הקול, "כי אתה תחפש תשובה,"
"תשובה ל-מה?" "לשאלה הגדולה - למה?" אה, השאלה הגדולה, למה.
תמיד הוא שאל למה. עוד כשהיה קטן יותר, וגם כשגדל. אולי הקול
בסדר, הוא יגרום לו לקבל תשובות על ה-למה. "אז תגיד לי," אמר
סטן בשקט, - "למה?" הייתה שתיקה, ואז - "ככה!" אמר הקול וצחק.
"קול בן-זונה, בוא לפה, אני אפרק אותך!" "בראש שלך, בראש שלך,"
אמר הקול, ושתק.