היא אמרה שיש לה גוף יפה, וזה נכון, תמיד רציתי להתענג על הגוף
שלה. אבל כל הזמן היא דחתה אותי פיזית, כלומר לא ממש נגעה בי,
אבל הייתה יושבת קרוב-קרוב אליי, ומדברת איתי, עד שיכולתי
להריח את הריח המשגע והמחרמן שנטף מגופה. לא עמד לי, אבל ידעתי
שרק אם אניח יד על ירכה יעמוד לי חזק. ובאמת שרציתי, אבל לא
עושים עם אישה משהו נגד רצונה. לא שהיא לא רצתה לשכב איתי,
לפחות איזה חפוז קטן, אני יודע שהיא רצתה, עיניים לא משקרות.
אבל היה לה חבר והיא שמרה לו נאמנות. זה היה חבר קרוב, הם גרו
יחד וחלקו חיים יחד ותכננו להביא ילד לעולם יחד. הוא שילם על
החשמל שלה, והיא קנתה את הלחם והגבינה שלו. ביחסים כאלה לא
מתערבים, אפילו אם יש חולשה משני הצדדים, אפילו אם היא בעצמה
הייתה רוצה, ובאמת היא רצתה לנשק אותי פעם, אבל העמדתי פנים
שאני לא מבין, אמרתי משהו מצחיק, פאנץ' ליין, ויצאתי מהחדר.
אחרי זה היא הסתכלה עליי באכזבה, אבל במהרה הכול הפך כמו קודם.
היא הייתה זורקת כדורי קובה לתוך המרק ומבשלת אותו, והקובה שלה
תמיד יצא טעים, למרות שהיא לא הייתה כורדית, היא הייתה ממוצא
רוסי, אבל יהודייה. אמרתי לה שאני אוהב אותה, ושאני יודע שאני
לא יכול לעשות עם זה כלום, אבל כדאי שתדע, כדי שזה לא יישב לי
על הלב כמו פיל. היא התרגלה לזה די מהר. לא היה מתח מיותר. זה
נדיר בימינו, בהם אשליות כה רבות נקשרות לאהבה, בעיקר לא
ממומשת. וכשהיא הלכה, ואמרה שתחזור עוד הרבה זמן, אני כבר לא
ידעתי מי אני אהיה עד אז, אז שתיתי פחית בירה, ואני לא רגיל
לשתות. בינתיים אימא מתה והרבה דברים השתנו. היא באה פעם, אבל
לא יכולתי לפתוח, כי הייתי משוגע. לפעמים אני משוגע. הרבה מדי
תרופות, או מעט מדי, והרבה וודקה, והלב שלי בוכה וחג כמו
פורפרה כי אימא שלי מתה, וכולם מתנהגים כאילו אני צריך להתנהג
כרגיל, כאילו לא קרה כלום. אז אני רקדתי מתוך ייאוש ושיגעון
לצלילי הדיסק הצהוב של גאנז נ' רוז'ס, לא יכולתי להחזיק את
הרגשות בפנים, לא יכולתי לנהוג באיפוק, כאילו להתנהג כרגיל.
שתיתי הרבה וישנתי הרבה מול העיניים של האנשים שדיברו איתי,
נרדמתי להם בישיבה מול העיניים. הם חשבו שמשהו איתי לא בסדר,
אבל לא עשו עניין. הרגשתי כמו טנק שיכול להרוס חומה, אבל אז
נתנו לי בערמה איזו זריקה בקופת החולים, והרגשתי שאני רק רוצה
להיעלם. להתמזג לקיר אבן ולא להיות. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי
לזוז. בקושי הייתי יוצא לרחוב, אנשים הסתכלו עליי. והשכל שלי
נזל כמו מים. דיברתי כמו פרחה וכמו ילד בן 3. ולאט הבנתי
שלאף-אחד לא באמת אכפת ממני, אפילו לא לאבא שלי. אז עשיתי את
שלי לבד ולאט, וכמובן כולם ניסו לעצור אותי, להשפיע עליי
בדרכים שונות לדרכים שלא רציתי ללכת בהם. אנשים קראו בשמי מתחת
לחלון, ואנשים זרים זרקו לי הערות. לא התייחסתי לאף-אחד. פתאום
כל מיני בחורות ובחורים דפקו בדלת ורצו לדבר איתי. לא רציתי
לדבר איתם. הם היו משאירים לי פתקים ומדבקות עם ססמאות ליד
הדלת. הציעו לי חסות מזויפת מהמשפחה המורחבת מצד אימא, לא
רציתי. ידעתי שכולם מריחים חולשה, ורוצים לרכב עליה, כשאני רק
מנסה להתחזק. הם לא רצו שאני אתחזק. בגלל זה גם הזריקה. אז
אמרתי - מי שרוצה אותי, שתבוא. אבל לא פתחתי לאף-אחת. רק
לידידה אחת. והיא ואני היינו שוכבים לפעמים. היא רצתה שאני
אהיה צמוד אליה, אבל לא רציתי. והיא ביקרה אותי לעתים רחוקות
יותר.