זה גדול! אני אומר לכם, זה גדול! באמת!
השגתי את דיוויד בואי "זיגי סטארדאסט" - בהופעה! בהופעה!
לא חשבתי על זה, נכנסתי לחנות הדיסקים וביקשתי דיוויד בואי,
זיגי סטארדאסט,
לא ידעתי ככה הם מוכנים למקהלת המעריצים שרוצים להוקיר את
בואי,
היה להם ארגז קטן ליד הקופה מלא רק דיסקים של דיוויד בואי,
היה כתוב עליו "דיוויד בואי" באנגלית.
המוכרת הייתה חמודה כזאת, ילדה, בת עשרים וקצת, עדינה כזאת,
ענווה,
אמרה שיש לה את הדיסק בפסקול, והראתה לי לא בארגז, אלא על אחד
המדפים.
ראיתי שזה עולה שמונים שקל, אבל זה דיסק כפול, ואמרתי זה טוב -
אני לוקח,
ויש לי את דיוויד בהופעה! הו-פ-עה!
היא שאלה אם אני רוצה להאזין לדיסק לפני שאקנה, אבל לא רציתי,
זה נראה לי מיותר.
הרי איך אפשר להתאכזב מדיוויד בואי?
איזו מוזיקה, איזה כלים, ספונטני בהופעה, מוזיקה פיצוץ!
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
הלכתי קניתי את הכדורים שלי, קלונקס, נא! ועכשיו יש לי קלונקס
אחרי שהרוקחים בקופת החולים לא רצו לתת לי.
הם העדיפו את הסדר של הבירוקרטיה, ולא היה אכפת להם שבלי
הכדורים אני עלול לאבד את דעתי זמנית.
יש לי בעיות נפשיות, אני לוקח כדורים כבר עשרים שנה, מה זה
"אנחנו לא יכולים לתת?"
חוצפה. אז גמרתי את המכסה שלי לחודש, אבל הייתי צריך, כי אני
לא יושב בבית ומייבש את המוח מול הטלוויזיה,
אני עושה דברים, ולפעמים המחשבות יוצאות מגדרם, אז אני צריך
כדור.
ונגמר לפני סוף החודש, והם לא רצו לתת עוד. אבא מאוד התעצבן
עליהם. אני לא הייתי שם, אבל הוא אמר שצעק עליהם כמו משוגע,
ואפילו בעט בכמה מדפים ורהיטים, והם נורא פחדו. ואמרו משהו כמו
"לא, זה הנחיות של משרד הבריאות," וכל מיני זבל בירוקרטי
אשכנזי מרובע כזה.
אבל הצלחתי להשיג כמה כדורים, נא! היום.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>
בבית שלי אין בנות, אנחנו שני גברים בבית, אני ואבא,
והיה נחמד לראות בנות בחוץ ובקניון. אני לא יוצא הרבה מהבית.
סתם בנות, או לא סתם, מכל מיני סוגים וגילאים.
צעירות, זקנות, מבוגרות, יפות, פחות יפות, סקסיות, שמרניות,
מתלהבות, חכמות, פחות חכמות, כבויות, מתלהבות...
היה נחמד.