אין לי נושא לכתיבה. יש לי נושא לכתיבה - אני לא עושה כל-כך
הרבה, לא ממש, אבל אין לי מנוחה. הראש רץ בכל מיני מחשבות
שמושלכות לאינטרנט, ואני מרגיש שאם אני לא כותב, אז אני לא
עושה כלום. כי אם חשבתי משהו, ולא כתבתי אותו, כאילו לא חשבתי
אותו. או שחשבתי אותו, אבל הוא רק התגלגל לי בתוך הראש, מאיים
לשגע אותי. אז אני כותב, אבל נמאס לי להמציא מחשבות מלאכותיות,
אני עוד עלול להאמין למחשבות המלאכותיות שלי.
האמת שאני לא מייצר כלום, מלבד פנטזיות וחלומות. סיפורים,
שירים, קטעי סיפורים. ואני לא מרגיש מבריק כמו פעם. ואם יוצא
לי משהו מספיק טוב, אין לו ערך גדול בעולם הגדול מאוד. אנשים
קוראים, לפעמים מחמיאים, לפעמים אני יודע שהם מעריכים למרות
שהם לא אומרים. אבל מה זה שווה לי. אני בלון נפוח בצורה כזאת,
מלא בדברים לא אמתיים, בעולמות דמיוניים. והעולם כאן הממשי
הולך ומצטמק. אני קורא מעט מאוד, מתעניין מעט מאוד, לא מחובר
באמת לאנשים, מרגיש תלוש ומנותק. זה לא שאני רוצה לשפוך רגשות
ומועקות, אבל אני רוצה לכתוב על דברים יותר קרובים אליי. דברים
יותר אמתיים, לא שעשועי דמיון.
ובאמת שאני לא מחפש כבוד, רק לכתוב בצורה מכובדת, ולתת לאנשים
תוכן מכובד, כי אני לא איילל מילים שלא אומרות לאף-אחד
שום-דבר. זה צריך להיות מספיק ברור, או לפחות מעניין. (אי-אפשר
שזה יעניין את כולם, אבל שיתפוס מישהו או מישהי, אחת אחד
לפחות, גם טוב.) כלומר, אני לא רוצה לכתוב דברים לעוסים, אבל
אני רוצה שהם יהיו יותר קרובים לאמת, לחיים שלי, גם אם אני
מקשט אותם בניסוחים ספרותיים. אחרי הכול אני לא כותב פתקים, או
מדבר ממש בפה מול אנשים, אני כותב. למילה צריך לתת כבוד.
זהו, הבנתי שנגמר לי הסוס, ואני כבר לא מטאור ספרותי בפינות
אינטרנט שונות, ובאמת נגמר לי הכוח לנסות לכתוב משהו שיהיה
מאוד מקורי או מלהיב. אני מחפש עכשיו את הפשטות. האסימונים
בראש נפלו לי היום בערב, ככה פתאום, כשקראתי משהו פה בישראל
שמישהי כתבה על אמנים. לרגע חשבתי - מה היא מבינה, היא בסך
הכול בת 17, אבל היא מבינה הרבה. בן-אדם מוצא את עצמו, אחרי
שנים של כתיבה, סוחט את עצמו בשביל מילים, ומוציא שיר או סיפור
גרוע עד בינוני. למה? כי נגמר לו החשק. כי אין לו התלהבות. כמה
כבר אפשר לזרוק ממתקים, אני רוצה לתת לחם.
זהו, אני מרגיש שהצלחתי לבטא מה שרציתי, אני גאה בפוסט הזה.
הוא כתוב טוב, והכי חשוב - הוא אמתי. והוא שלי. זו כיכר הלחם
הראשונה שלי, שבעצם היא יותר דומה ללחמנייה, אבל זה בסדר. זה
מה שרציתי להגיד, ואמרתי. זה אמתי, לא מלאכותי. זה לחם, לא
ממתקים. |
