[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
סודות בארון

איך שהוא זה שוב קורה לי. אני מוצאת את עצמי כמו בכל יום שישי
מסתובבת בחנויות בגדים של גברים. מאז שתומר זרק אותי כל יום
שישי נראה אותו דבר, בבוקר אני לוחצת חזק על הפצע תוך בהייה
בחולצות מכופתרות בחנויות גברים ובערב אני מטביעה את יגוני
בקופסת גלידה ענקית. את תומר תמיד הייתי צריכה לגרור לחנויות
האלה, הוא מבחינתו היה מסתובב כל היום עם החולצות טי הפשוטות
שלו ועם אותם ג'ינסים שאמא שלו קנתה לו בחטיבה. הוא היה עושה
לי פרצופים אבל מודד איזו חולצה מכופתרת והיה יוצא מתא ההלבשה
נראה כמו דוגמן. עכשיו הוא כבר בטח מבין את זה בעצמו, כשאני
רואה אותו ואת רותם ברחוב מחזיקים ידיים הוא תמיד לבוש בחולצה
מכופתרת. אני אהבתי אותו גם בטי שירט, אולי בשביל רותם הוא
משתדל יותר.
גם החברים מציקים, אומרים שהרבה זמן אני לבד. חלק אפילו אומרים
"יותר מדיי", אני לא יודעת אם הם חושבים שזה מעודד בצורה
כלשהי. שואלים אותי איך אני יכולה לשרוד כל כך הרבה זמן בלי
סקס. אבל זה לא הסקס שחסר לי. בלילה, לפני שאני הולכת לישון,
לא חסר לי מישהו שיגרום לי לגנוח, אני רק רוצה שמישהו יחבק
אותי עד שאני אירדם, שיהיה שם כשאני אתעורר מסיוט, מישהו
להסתכל עליו כשאני מתעוררת מוקדם, או לא נרדמת. אבל אחרי
שההרצאה הזאת חזרה על עצמה חשבתי לעצמי שאולי הם צודקים, שאולי
אני באמת צריכה סקס. זה בטח מה שגרם לי לחייך לבחור ההוא
שפגשתי ליד המקפיא של הגלידה בסופר. בלילה אפילו לא ניסיתי
להיות בשקט, מצידי שהשכנים ישמעו אותי צורחת, אולי גם ישמעו את
המיטה זזה, שכולם כבר יפסיקו לרחם עליי, הנה, אפילו אי אפשר
להגיד שאני לא שוכבת עם גברים. רק את השם שלו אני לא זוכרת.

רגע אחד של חולשה ואני מוצאת את עצמי בקופה עם חולצה מכופתרת
משובצת בגוונים של ירוק ולבן. אני ישר מבקשת לעטוף למתנה כדי
לא לעורר חשד וכשהמוכרת שואלת אותי אם אני צריכה עוד משהו אני
חושבת לעצמי "אולי גבר שיכנס בחולצה הזאת". בבית אני מכניסה את
החולצה לארון.

אחרי חודשיים כשאני 5 קילו יותר ואפילו הגברים בסופר כבר לא
מחייכים אלי ליד המקפיא של הגלידה אני מגלה שתומר רשם בפייסבוק
שהוא במערכת יחסים עם רותם. אני מרביצה למחשב. כשהיינו ביחד
הוא אף פעם לא הסכים לרשום שהוא איתי, הוא אמר שהוא לא מבין
למה זה צריך לעניין אנשים אחרים והדגיש שהוא לא מבין למה זה כל
כך חשוב לי. אני מדביקה לו כמה שמות גנאי כמו "סנוב", "צבוע"
או "חלש אופי" מקללת אותו על כמה שהוא מושפע חברתית ואחר כך
בוכה קצת וחושבת לעצמי שאולי הוא התבייש בי. בערב אני דוחפת
עוד חולצה סגולה מכופתרת ארוזה למתנה לארון וסוגרת את הדלת.

הדלת בארון בקושי נסגרת, כך גם הרוכסן במכנס. אימא פוגשת אותי
לקפה ומציעה לי להתחיל דיאטה. אני קונה 2 קופסאות גלידה
ומזמינה את ליאת לערב סרט.
אני בקושי מצליחה לעצור אותה כשהיא פותחת את הדלת של הארון.
שלל שקיות צונחות עליה מתוכו, חושפות את כל הסודות שלי, את
הררי המבוכה. היא מרימה שקית, מוציאה את העטיפה וקורעת אותה.
אני עומדת בדממה, מתפללת לאיזה התקף לב, או שבץ. היא מחזיקה
ביד חולצה מכופתרת בצבע בורדו ומסתכלת עליה ועלי לסירוגין במבט
תוהה.
באותו רגע אני מרגישה כמו בחלום ההוא, שאני מגיעה לבית הספר
ואני ערומה וכולם מסתכלים עלי וצוחקים. אני עומדת בחדר ובאופן
אירוני הררי חולצות מסביבי, אך אני מרגישה חשופה מושפלת
ועירומה, אפילו יותר מאשר העירום הפיזי בחלום. בא לי לבכות, או
לצעוק, או לברוח, אך איני מסוגלת ואני נותרת לעמוד שם, מחכה
שאתעורר.

                                                 




11/2011-1/2014







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום דויד
גרוסמן
אל דף היוצר
שלי

ניתוק


ככה מפרסמים
היום בבמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/1/15 9:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה