עד היום לא הבנתי באמת את משמעות המילה "דאגה"

חשבתי שזה משהו שאני אמורה לתת לאחר, תמיד, כדי שלא יחסר לו
דבר, למלא לו חללים, לשמח ולעודד אותו ברגע הנחוץ, לעזור לו
להתמודד במצבי קיצון וכו',
אבל איפה שהוא בדרך, שכחתי את עצמי.
זאת אומרת לא שכחתי את עצמי, פשוט .. הנחתי את זה במאחור של
הראש, עמוק עמוק שם, כי האמנתי בלב שלם, שהדאגה שאני נותנת
לאחר, היא הבטחון, והיא מה שאני אצטרך לקבל גם.
אבל, לאט לאט, נפל לי האסימון והצלחתי להבין, שרק אני, יכולה
לדאוג לעצמי. רק לי יש את הכלים בתוכי, רק לי יש את הידיעיה
העמוקה, רק לי ההבנה, בכל זאת אני חיה עם עצמי כמעט 23 שנה.

מגוחך, אבל אבן שושן אומר ..
דאגה:
חרדה, חשש, פחד, חוסר שלווה; אכפתיות, טיפול, שמירה, קפידה,
תשומת לב, השגחה, פיקוח, זהירות .
ואני חושבת שאף אחד מעולם לא הסביר לנו למה הכווונה שכותבים את
כל הקטגוריות האלה,
אני עד היום האמנתי שדאגה לעצמך זה - חרדה, חשש, פחד, חוסר
שלווה.
בזמן שדאגה לאחר היא בעצם נובעת מאכפתיות, צורך לטפל ולשמור,
לתת תשומת לב, להשגיח ולהזהר.
מה יקרה אם אני אהפוך את זה?
בעצם לא אהפוך, פשוט אשמיט את החשש, הפחד וחוסר השלווה.
אין על דאגה. שקרן מי שיגיד אחרת, היא נחוצה .