אז אתה רוצה לדבר?
אני תמיד מתחילה.
בוא נקבע לנו שוב ישיבה שבועית מאומצת.
מה אכפת לך?
נרשום ביומן ותהיה לנו תזכורת לשבת שעתיים בשבוע ולדבר על כמה
קשה לנו, מה אפשר לשמר, מה צריך לשפר ועוד כמה שטויות.
בטח נוכל להרגיש טוב עם עצמנו אחר כך.
להרגיש כמו אלון גלים קטנים שחולקים הכל, עובדים קשה ומגיעים
לתוצאות.

ואז...
נצא לבלות. נשתה, נשתכר, נרקוד, נתהולל. נגיד שטויות שלא נזכור
לאנשים שפעם הכרנו. נתעורר שיכורים וניסע לארוחה אצל ההורים.
ואז יתחיל שבוע חדש...

שוב זה יחזור על עצמו, שוב אתעצבן, שוב תקלל, שוב אבטיח לעצמי
שאעשה לי חיסכון בצד ושאם היה לי כסף הייתי מלמדת אותך לקח
ועוזבת.
ואז תתעצבן ותהפוך את השולחן,
תשבור צלחת או תעשה בלגאן.

שוב אספר לעצמי שמחר תשתנה.

מחר תקום ותגשים את החלומות שלך. מחר תהיה הבחור שהתאהבתי בו.
מחר נפצח בדרך אל העושר הכלכלי, אל האושר העילאי.
מחרתיים נהיה מיליונרים ונגור במגדלי העשירים.
מהחלון נביט מטה על כל הנמלים.
כל אלו שעובדות יום יום בעצבנות,
כל אלו שמנפחות מינוס עם בזבזנות.
נחיה בגדול, נטייל בעולם.
נוליד ילד וחצי ונצפצף על כולם.
ושנתיים אחרי זה נהיה עלובים.
לא ישאר לנו שקל לקנות מצרכים.

ויומיים אחרי זה נעשה ישיבה, נדבר על הכל ונפגין אהבה.
נהרהר על איפה טעינו ולמה עשינו?
ואיך זה שכולם הבינו?
נשתה את כוס המים כמעט עד סופה, ונשאיר מכתב מצמרר למשפחה..
כי אז כבר יהיה מידי מאוחר ואז כבר נדע כמה מר המחר.