הראש עוד כבד מליל אמש, לא זוכרת איך הגעת למקום הזה בזמן הזה.

היום רק התחיל וכבר רגל שמאל מתווכחת עם רגל ימין מי הראשונה
שתרד מהמיטה וכן את עדיין עם עין אחת עצומה.
העורב עומד ליד החלון וצווח ואת בשלך עוד מנסה להתרגל לטעם
המלווה את הבוקר הזה.
2 רגליים על הקרקע ומבט חלול מופנה  אל המראה, צוחקת כשרואה את
האיפור מרוח ללא הכרה.הידיים נשענות על המיטה והראש מסתובב
לאחור רואה אותו ממלא את כל המיטה, השמיכה מכסה את הכל פרט למה
שצריך- פניו ההוכחה לטעויות שבוצעו.
מרימה את התחתון מהרצפה ומושכת אותו במעלה רגלייך.קולו מתוק
מיין קורא לך לפשוט אותם ולחזור.
נותנת לו להתנגן שם ברקע מתאמצת לקום ולצעוד קדימה ללא עצירה
אך חולשה קרה גורמת לגוף להימשך לאחור.
השפתיים נפגשות לרגע והלב מתחיל לרעום בהתנגדות, הוא מזיז את
השמיכה כהזמנה בלתי כתובה.
זקפה וחיוך זה כל מה שיש בו, כל מה שהוא יודע לתת.
ידו מושטת אליך מנסה למשוך אותך חזרה לתהום שיכול להתחולל
תחתיו אך ידך את השמלה אליך מושכת.
נעמדת, מתלבשת ,מתקשטת בחצי חיוך ולוקחת צעד לאחור.
הדלת קוראת לך בשקט צורח ואת נענת לה ללא רתיעה.
גשם בחוץ מנקה את הרחובות ואת יוצאת אל הדרך.
שמיים אפורים ללא ציפורים אבל הריח עוטף כמו חיבוק.
הקול שלו שוב מתנגן ברקע מתמזג עם צפצופי המכוניות.
רואה אותו עומד ערום מאחוראך לא באמת מתרכזת.
שואפת את האוויר עמוק אל תוך הריאות, נותנת לגוף להתעטף בתחושה
של ריחוף.
לא עונה לו לא מסתכלת אבל רוצה לחזור לאחור.כמו צלחות שמתנפצות
ברעש כך גם המילים לא מקבלות מקום לעצמן.
וצחוק הגורל נשמע ברקע כשהצעד הבא נעשה.