קדחת השחת לא עוזבת אותי. אני מתקלח בעיצבוני. הלילה מאט
מנסרות שרב. ערפילים של חוסר-וודאות ממלאים את הכוסות.

לא היה יום שלא ציפינו. לא היה רגע שלא התפללנו וקיווינו לבוא
משיח בן-דוד. והכול עלה בעשן. כל תמרורי ההזהרה שיטו בנו,
והיינו טועים במרחבים של מבוכים. הרי יכולנו ללכת בכל דרך בה
רצינו. יכולנו לקפץ מגגות, לטפס על גדרות, לשבור מנעולים
וקירות. אך כוחותינו לא עמדו בכך. על כן היינו טועים במחשכי
התודעה הקוסמית, ופטרנו עצמנו מעונש. החמסינים דוהרים לכלותנו.
הרי ניסים צפויים לנו. לו רק היינו מסוגלים לדעת כדי לקוות, אך
לא, זה לא ניתן בידינו. אנחנו עומדים פעורי פיות לנוכח הזוועות
הממלאות את חיינו. הארץ אינה שלמה בלי פגם. הפגם אינו פגום ללא
שלמות. והם מזינים אלה את אלה.

שיעורי התמותה עולים. נדמה איש לא שם לב. מי שלא נלקח במלחמה
או מחלה או תאונה, נוטל את נפשו בידו, ונשלח לסיור במדורי
הגיהינום.

אני אמרתי לה לא להתאבד, זה לא דיסני. אין פיות יפות מהעבר
השני, אין נעימות קלות כרפרוף כנפי פרפר. יש משחק קדום, קמאי,
משוחק היטב, ע"י היושב ברקיע השביעי. והוא משחק בו בהוזלת יד,
או בהתלהבות ילדותית. כי על הפיות שזרמו מהם דם, לא יוכל לטעון
מתאבד שהרגיש ש"לא נוח לו". מה המשקל בין לבין. מה המשקל של כל
כובד ההיסטוריה הקמאית, על אלפי האמונות והטקסים, וכל הנפלאות
וחרון השמיים, למול אחד או אחת ש"לא היה נוח להם." טענתם,
טענתן, ככתובת בחול על שפת הים. היא נמוגה עם הרוח. מה יטען
אדם תינוק, כנגד עשרות אלפי שנים של אנושות, ומיליוני שנים של
התהוות, על פני המקום הזה, בו יצור חי ראה ושמע והרגיש ואכל
וטרף ונטרף וצד ונלכד, ועמד לפני המוות כדבר שבשיגרה. מה יטען
אדם תינוק?

היהירות הורגת אותנו. ה"מגיע לי" הורג אותנו. לא מגיע לנו דבר,
הכול ניתן במתנה, בחסד ולא בזכות. ובחסד זה אנו יורקים, ולכן
ניענש. ניבעט כחפץ שבור וחסר-תועלת על אם הדרך, לתוך בור ביוב.
ונישאר שם, עד נירקב, עד יאכלונו חולדות, עד נתכסה רקבובית.