לאחרונה כל חיות הבית מתרפסות בין רגליי באמצע הרחוב.
זה קורה בעיקר בדרכי אלייך או ממך, פינת משהו תל אביבי נחשב.
כמו שלגיה, מדלגת בחמלה ביניהם ובינינו,
פרגוד קטיפה כבד,
פעם אני חמה ופעם אתה קר.

אינך קורא את שיריי.
הם אינם כתובים בשפתך ובשפת חברייך.
אני נותרת בלעג ובקנאה-
איני אוטוריטה מלאה ודבר הלב כבר מזמן הפך שחוק ונלעג
על אף שבמחוזותיי אלמנטים נכבדים ממנו
נפרשים בין חיבוק לחיבוק נצרב.

אתה יודע, הייתי יכולה להיות רעיה ואם-
אתה אומר שזה לא אני וזה כמעט רק אתה,
שאיני יציבה והלך רוחי פורע את דירתך - היא מקלט ראשך.
ורק ראשי נח על הכר, אני שוקעת בחלום.
מזמן לא הרמתי בדל סיגריה או שטפתי כוס.

אני מלטפת את חתולת הרחוב השחורה באמצע הפאב,
שתינו נושמות בכבדות.
ובזמן שהלכת והזמנת חשבון ביני לבינה נרקמת בהלה -
מתי נצטרך להיפרד מן החום ולצאת שוב אל הקור,
פינת משהו תל אביבי נחשב.