גרמניה שאחרי המלחמה מלאה דם
מתחת לאספלט, מתחת לכבישים הרחבים
ועל הצמתים יש שלטים לכל מקום
אבל לא לבתי-זונות
ואני גרמניה שאחרי המלחמה
עם הלב הפצוע וחטא הגאווה
אני הולך בדרך ברגל את כל הדרכים הצדדיות
שמובילות למאורות סמים, קהילות קבצנים ובתי-זונות
יש שלט ניאון גדול שמפרסם את ההצלחה הבאה
ומתחתיו בחושך פחי-אשפה הפוכים ונרקומנים זרוקים
אני תופס אוטובוס לשמיים לצאת מהגיהינום הזה
כוכבים מקיפים אותי, אני קליע לעבר האינסוף
אני מבקש לקטוף את פרי גן-עדן ישר מהעץ
לאכול אותו כשמיציו ניגרים על סנטרי
פרדסים חשוכים בשעת לילה, פריות העצים לא ישנים
אדמת דשן וזבל, ריח מתוק-חמוץ

ירושלים שלי מונחת על צלע הר
שטופת גשמים ושמש בחומות קטועות
מנמנמת חרש את כל ההמולה
מתענגת על תפארת העבר,
של קדושה וענווה
היא מאירה אלפי שמשות של חסד
ואהבה ללא גבולות שמבקשת להתקבל
ובחצות הלילה משוטט הומלס זקן
לאן הוא הולך?
סהר ירח מרחף חרש מבעד לערפלים
הדממה מהדהדת
חלונות נפתחים אל הלילה,
ואנשים נמים במיטות מבולגנות
חסדים קטנים נאספים כמו טיפות
מצעים נקיים מתייבשים על החבלים,
מתוחים בדממת הלילה של הרחובות הריקים.

על ראשי מומטרים גשמים
לאן שאלך, לאן שאפנה,
ענן קטן מעליי
ועל ראשי ההרים יש אובך שחור
מתגלגל בנשימה פנימית
רעבה, נחושה
ואתה שומע אותי, אבל לא מקשיב
ואתה מקשיב לי, אבל לא מבין
ואתה מבין אותי, אבל לא מיישם
לאן בעצם אנחנו הולכים?

תחנת-דלק בצומת בין בנזין לסולר
תלך לאט, אל תמהר, אתה תגיע לשתות נפט
יש זבובונים בשמיי השרב, והעצים רומסים בצחנה
זיעה מתוקה ניגרת ממצח, מטפטפת על סנטר,
מציפה את בית-השחי, מסריחה את הערווה
בתחנת-הדלק בצומת יש משקאות צוננים,
מוגזים, ממותקים, צלולים, מרווים
יש מציתים או מציתות מאוחסנים יפה על מדפים קטנים,
כמו חיילים. ויש סיגריות נקסט, ומרלבורו, ואל-אמ
ואפילו מאפה שוקולד. כל-כך מתוק שהחך נאנק
אני אוהב להיות שם, עם שיער סטור
שם אני לא יותר מזאטוט טיפש מטומטם,
שהגיע כדי לקנות משהו קטן, ולקבל מבטים מבזים,
וכבר הוא הולך. לחור הקטן שהוא קורא לו בית,
המסריח, המבזה, עם המצעים המריחים נוזלי גוף
של שפיך, זיעה ושתן, ואפילו כתמים קטנים של חרא,
שהתגלשו מהרקטום כשהמטומטם ישב לאכול או לעשן.

כשאני מתנדנד על הנדנדה זה עושה לי טוב
כשזה נכנס אליי, אני בסטלה
אני מתפרק לגורמים
אני הופך לחלקיקים
אני נמס מהקרח היבש שצברתי
אני נוזל לתוך הגוף שלי.

ירדנו לטבריה, או אולי עלינו לטבריה
על אוטובוס תשוש, אני וחבר שלי
בדרך אני מספר לו על "החומה"
הוא חושב שאני משוגע
נכנסנו למלון שלוש כוכבים
לא ידענו לכמה זמן
שתינו בירה גרועה בחצר פאב
הסתכלנו על המים
שטנו בסירת שעשועים
הלכנו בבוקר לשתות קפה על המים
והוא אומר לחדרנית שלא צריך לנקות
כשעלינו לגג והסתכלנו על העיר

יישנו על החוף, עם הרבה אנשים בשקי-שינה
ראינו את האופנועים על המים
שמענו נירוונה בבוקר
הלכנו לבקר קרובים בצהריים
טיילנו בערב
ומשם עברנו לישון בגינה ציבורית

בבוקר לקחנו את הגוף הכואב שלנו,
וחזרנו לירושלים
סיכמנו שטבריה לא קיבלה אותנו יפה
התהפכתי במיטה במשך שבוע
ואז נסעתי לאילת.

כמה מקסימה את בחיוכך השובב.
גני-עדנים על סף ביתך.
חבצלצלות פורחות בגן,
בדרך מכאן לשם, על הכביש הראשי,
בו הולכים את כל הדרך לגני-עדנים.
והשמש מקיפה הכול,
בטוב, ברע, ובלא-נורא.
בגבעול צומח רטט עם גיחתו.
בזכר יקינטון קטנטון בגננו הקטון.

אני הלכתי את הדרך מכאן לשם,
עכשיו אני כאן, אבל הגעתי לשם,
ועודני שם, באיזה אופן.
היא הרימה ראש כואב אל הארנה
ותודעתי הייתה שקטה,
כי ידעתי שהיא תהיה בסדר.
מתהלך בין חול לשובע,
על נעלי הטימברלייק.
ליד שביל אופניים בו פוסעת קלות,
אישה ששיערה שיבה אסוף.
מארץ האתמול לארץ המחר.
אני כמהה לעידן הדלי.

זרועים בשמש זרעים פורחים מסביון.
והכול זהב, הכול זהב.

לקח לי חמש מאות שנים לחוש את חידודי פטמותייך
הזהב הנוזל בין רגלייך
ישבנייך המענגים נחים על חלציי
חמוקייך בעודי אוחז בך,
ומריח את שיער השעורה
כשאת מסממת אותי באדמה וזרעי חרדל
בקו ישר ממעלה המצח שלי, עד גשר אפי
נחנק בגרוני,
בתשוקה אלימה שחורה אפלה
כשאת צוחקת, כאילו אין לזה ולך דבר
וסוטרת לי עם כף רגלך.

ערבביני זפת שחור וחצץ צהוב
עד הדרך, כל הדרך לארץ עוץ
בו צורבים בהונות של רגליים
ומדברים... סרק-סרק
בשמלות מנופחות מורמות עם גרביונים לבנים
ונעליים אדומות של נערה יפה
שהזאב חושק בה, בעודה מאלפת אלף עצים
חודר לתוך כוכים אפלים למצוא את הטבעת שסביב אצבעה.

איש, איש, ראית את הזאב שלי?
הוא באמבטיה? הוא מעשן נאפס?
כל הגמדים וכל הפיות מחפשים אותי
קשה לראות עם כל העטלפים בין העצים
תגיד לי אם ראית אותו, כי אני מחפשת אותו נצח
שרה לה-לה-לה,
שיאהב אותי, שישנא אותי, שיראה מה שאני רואה
כש-כל הגמדים והפיות אוהבים אותי
כל-כך דואגים לי
לו יכלו לראות מה שאני רואה.

מתעקש להתחבר לעולמות עליונים
עם משקפיי שמש עדשות כחולות
שנמסות זולגות את השמש
הופכות כל העולם לים
ובטח שהוא דג כשהכול כחול
אבל הוא עצוב, כי בדר"כ שמים עדשות ירוקות

אבל טוב לו להיות אאוט-סיידר בעולם כחול
גם לשתות הוא שותה בלו
וקונה קולה עם ציורים מדכדכים
וכל התמונות שלו טרגדיה על הקירות
אבל הוא שומר על חיוך קפוא
חיוך אוטומטי שלא בא מהלב
כאילו כן הכול בסדר, אתם יודעים,
אל תגידו כלום, תעשו כאילו אתם מאמינים שטוב לי

צווארונים מורמים כנגד הקור
צעיף רך מבד
רואים לים את האופק
ובוכה דמעות כחולות
איפה היא, לאן היא הלכה
מה זה משנה, בטח מזדיינת
העיקר שטוב לה
מתבלבל בין פילוסופיה נשגבת לספרות זולה
שניהם חודרים עמוק לנשמה

אבל בלילה הוא ריקני כמו כוס אחרי שתייה
מבזבז את הזמן בין להיות או לא להיות
לא זו הייתה השאלה?
כל-כך כואב לחיות, בין כל הידע הפילוסופי
שגאונים דוחפים את עיניהם לראשו
הוא מרגיש קטן, ריקני, חסר-טעם, לא מיוחד
טוב למות באהבה טרגית, גם אם הלב מת.