בתוך מעמקי ליבי אני מוצאת את הגעגוע.. חבוי.
מחניק נשימה, מתבייש לצאת. מפחד להראות את פניו.
הוא שם.
אני יודעת.
מורגש לעיתים.
הוא והביישנות שלו מצליחים להוכיח לי בכל פעם שהם שם, כדי
להישאר.
הגעגוע לאמת כואב יותר מהכל.
לגעת באפשרות שהכל שם, פתוח במרחב האינסופי של המילה, אהבה.
הוא שם. מציק. מתוק ומר ומכאיב כשהוא רוצה.
משנה את צורתו בכל יום.
הוא תלוי במזג אוויר, באלכוהול, בסמים, בנשימה הלא סדירה.
הוא תלוי אך עומד.
מוכיח את טענתו.
הוא שם.
הגעגוע הארור.
קחו אותו ממני, רק לשנה, רק לחודש, רק לשבוע, לדקה, לשניה.
רק לנשום.
קחו אותו.