אני אוהב את המבט שלה כשאני מגיע.
כבר שנה שבכל יום שישי היא מקבלת פרח ובכל פעם היא זוקפת צוואר
ארוך ויפה, מודדת בעיניה את כל חבריה למשרד, מנסה לאמוד שברירי
תגובות שיעזרו לה לפענח את תעלומת פרח יום שישי, ממלמלת לעברי
תודה, מחייכת ואדומה ממבוכה ומתיישבת.
הרבה טיפוסים שולחים זרי פרחים, מהמון סיבות שונות, אם שיחת
טלפון מתחילה במשפט "מה המינימום למשלוח"? אני יודע שהמטלפן
שולח פרחים כי הוא חייב ולא כי הוא רוצה.
מינימום למשלוח 90, תוספת משלוח 50.
לעיתים יש בקשות מיוחדות.
פעם טלפן מישהו וביקש לעטוף 200 ש"ח בנייר צלופן ולשלוח לאשתו
לעבודה. שאלתי אותו לפשר הדבר והוא ענה שעדיף כסף בעציץ מאשר
זוג פרחים והוא אפילו אדום, כאשר העברתי את המשלוח לאשתו, היא
הניחה בידי את השטר וביקשה זר פרחים באותו סכום .
הבחורה מיום שישי ניגשה אלינו לחנות פעם והזמינה משלוח פרחים
ליום האם, "יום המשפחה" תיקנתי. היא הביטה בי , "יש לי רק
אימא".
גיסי טוען שפרח קטוף הוא בעצם גווייה של צמח שנגדע בשיא תפארתו
למדרון גסיסה ומוות, זרי גוויות שנשלחים, נמכרים, מונחים לפתחם
של אנשים.
יום שישי הוא היום הכי עמוס בכל שבוע ובכל זאת הוא היום שאני
הכי אוהב, החנות עמוסה בצבעים וריחות שיוצרים ניחוח משכר
ומטריף שמשתנה עם כל תזוזת אויר קטנה בחנות.
באחת הפעמים עליתי במעלית עם מישהי מהעבודה שלה שטענה לא מזדהה
מכיוון שהוא פוחד שבחורה כל כך יפה כמוה תדחה אותו. ובכלל,
ליופי שלה יש חלק מרכזי בזה שבגילה היא עדיין לבד.
"אגב" היא אמרה " היא לא במשמרת היום" כנראה שאין לשולח סידור
עבודה.
השארתי את הפרח על השולחן והלכתי.
אחוז הנשים שעיוורות צבעים הוא אפסי, זה כנראה משהו גנטי
מכיוון שרוב הזרים נשלחים לנשים. פעם עבד פה מישהו עיוור צבעים
וזה היה די מצחיק כי את רוב הפרחים הוא ראה בצבע חום, ירוק או
בז' ובסוף הייתי צריך גם לסדר זרים וגם לבצע את המשלוחים (לא
היה לו רישיון).
לא נעים לי. אני מנסה להתאפק לא לבהות בה כל פעם, נכשל ומוצא
את עצמי מרתק עיניי לרצפה, רק על מנת שלא תיפגשנה בעיניה.
היופי שלה ממוטט אותי בכל יום שישי מחדש.
המשלוחים הם החלק הכי נעים במשמרת, אני מחלק פרחים ובתמורה
אוסף חיוכים. טיפים, אסור לקחת.
לפני חודש היא אמרה שזה מביך ככה, לקבל פרח ליד כל המשרד.
אמרתי לה שכנראה מישהו רוצה לצעוק לה ולא מעז, או שאין לו את
הכתובת בבית. הצעתי לה שאביא לה את המשלוח לביתה, היא לקחה פתק
קטן, שרבטה עליו ומסרה לי. "רחוב הסביון 8 דירה 5 " . כמה
סמלי.
בפרח יש מסתורין שלעולם לא יהיה בזר , מינימליזם גאוני שהטבע
יצר. היחס בין עלי הכותרת, הצבע, הגוון, המרקם הכול מדויק
ומושלם ברמה שזר לעולם לא יוכל להגיע.
בכל יום שישי אני ניצב מול דלי הפרחים ומנסה לבחור את המושלם
מבין הפרחים, לא את הטרי ביותר, (כי הוא סגור) ולא את הוותיק
ביותר (כי הוא מתחיל לקמול)
כמה אינטימיות יכולה להיות במשפט אחד.
את המשלוח אליה עשיתי בדרך הביתה, לאחר שהחנות נסגרה, כך
יכולתי ללכת בנחת ולשאוף מלוא ריאות את אווירת יום שישי.
בניין ישן, קומה שניה, חדר מדרגות מתקלף, דלת צבועה סגול ושלט
בן מילה אחת - "מיכל".
נקשתי קלות. הדלת נפתחה והיא עמדה מולי במכנס פשוט, חולצה
דהויה וחיוך מבויש. "לשתות?" היא שאלה, כאילו כל מילות הקישור
ושמות העצם והתואר נעלמו מן העולם. "כן, תודה" מלמלתי.
קיוויתי שלא תגיע, היא אמרה. קיוויתי שאולי הוא יפסיק לייסר
אותי, לכרסם אותי מסקרנות, ולעצבן אותי עם חוסר הוודאות הזה.
מצד שני, אמרתי מידי שבוע את מוחמאת ויודעת שיש מישהו שחיכה כל
השבוע, רק כדי לשלוח לך פרח.
בסלון הבית ניצב כד גדול ובו כל הפרחים מהשנה החולפת, מיובשים
ויפים. שאלתי לפשר העניין, בהתחלה שמרתי כי זה החמיא לי, לאחר
מכן שמרתי כי חשבתי להראות לבחור לכשיזדהה, כמה כסף הוא בזבז,
ועכשיו זה נהיה חלק ממטלות יום שישי נראה לי שבכסף הזה כבר
מזמן הוא יכול היה לרכוש טבעת ובכלל מעניין כמה זמן הוא ימשיך
ככה, אחרי שהפניתי את המשלוחים הביתה.
היא ניסתה לחקור אותי מי זה, איך הוא נראה, איך קוראים לו. אין
לי מושג, עניתי. את ההוראות עם כסף במזומן אנחנו מקבלים בדואר.
בדיוק שעמדתי לצאת מפתח הדלת היא אמרה. כבר חשדתי בכולם,
ברווקים, בנשואים, בנשים, אפילו במנקה. בסוף השבוע הבא אני
עוזבת את העבודה, מעניין מה יהיה עם הביישן שלי.
נחיה ונראה, עניתי.
שבוע שלם.
שבוע שלם, לא ישנתי, לא אכלתי ולא הפסקתי לחשוב. ביום חמישי
יצאתי מהעבודה מוקדם והלכתי לקנות טבעת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.