- אני נוסעת...
- כדי לחזור או כדי להישאר?
- עוד לא החלטתי.
- ומתי תדעי?
- כשאפגוש את הרגע הגורלי...

מפגשים איתה תמיד מסעירים ומשאירים בחוסר אונים מוזהב. תל-אביב
ניו-יורק בקו אווירי ישר, במרחק חצי עולם, אך כל כך קרובות
ודומות בריקנות של עצמן.

שלום לך, עיר קרה. זמן רב לא התראינו, וקיוויתי שכך ישאר. אולי
הפעם, תהיה הפעם האחרונה. ערפל קטן, או שאולי אלה רק עיניים
מלאות לכלוכית. אורות מסנוורים, ואחריהם שורה של בניינים
נטושים. ושם במרחק הם מתנשאים, המגדלים הנוצצים. תמיד כשאני פה
אני נזכרת בסיפור על אישה שנפלה במדרגות באמצע רחוב בניו יורק
ומתה, ואיש לא שם לב ולא רץ לעזרתה. כך תמיד הרגשתי את תל אביב
- מתנשאת ובוטה, מבט קודר ואף שנישא גבוה באוויר כאילו יש לה
במה להתגאות.

תמיד יש מוזיקה ברקע, וכשהגיבור רץ לרחוב, הרחוב תמיד שומם ורק
היא שם. אפילו לא היא עצמה, רק קולות העקבים שלה נשמעים,
והבושם שלה נידף באוויר. והוא מתחיל לרוץ ברחובות קורא בשמה,
והיא מנותקת ממנו בעולם משלה, אינה שומעת את הקריאות וכמובן לא
עונה. הוא מחפש אחריה עד רידת החשיכה, ואז הוא מתעייף ומתייאש
ומוצא אחת אחרת, להחליף את אהבתו הגדולה כלא הייתה.

גשם זולג על חלון הרכבת שנוסעת במהירות על פני שדות, ולוקחת
אותה הרחק מעברה. כמעט אפשר לשמוע את הפסנתר פורט על ליבה,
וכמעט אפשר להרגיש את הדמעות נוזלות על לחייה, וכמעט אפשר
להריח את הגשם ואת ריח החופש - הריח של העתיד שלה...