אתה כל היום מול מסכים, שולח סמיילים במקום חיוכים, מתחנן
ללייק במקום חיבוק, והסיפוק הו הסיפוק, כבר לא מגיע מאישה. עם
מנגנון של הכחשה אתה חווה את התחושה של הגמירה המבישה על האישה
שלא יודעת להקשיב או להכאיב שרק נשארת שם תמיד לרומן קצר
בספיד.
אתה רוצה "לעשות" את המיליון, בסטארט-אפ, או בתכנית מציאות שלא
מצריכה כישרון. אתה צופה בפרסומות שמפרסמות עם מפורסמים
ומפורסמות, שבכלל לא שמות עליך - האזרח, כי כבר מזמן אתה רק
מצרך: של עיתונות של הפחדות, של חדשות כבר ישנות, שישנות איתך,
קמות איתך, הולכות איתך, לעבודה שהיא עובדה, מוגמרת וגומרת את
הזמן שלך לחוות. והרגש שחיפשת כבר נרמס מאדישות, או מטיפשות,
או מחוסר רגישות לאדם שלידך, כי לא חשבת שהוא חשוב, או מספיק
עצוב, להפנות אליו את יחסך. ותכל'ס, זה נראה לא אפשרי וגם מאוד
משעמם, להתנתק מהמסכים למשך יום שלם.