אין לי שיר שמתקשר לי אליך, אין לי תקופה בשנה או מקום שמזכיר
רק אותך. אתה בא למחשבותי באותם רגעים כשהגוף עייף והראש יכול
לרוץ עוד קילומטרים, באותם רגעים בהם המיטה היא המקום הבודד
ביותר בעולם. שם במרחב החלק, הישר, בין סדין לשמיכה, הגוף שוכב
וזועק למגע. בזמן האחרון יש הרבה רגעים בהם בראשי נמצא אתה,
כאשר המח הוא מצלמה של כל התקופה שלנו ביחד, והדימיון שלי הוא
המשטח עליו מוקרנים החיים. אני מוצאת את עצמי משחזרת רגעים,
מליוני רגעים, שוב ושוב מנוגנים כדי לדייק בתנועה, בסיטואציה,
במבט שלך. אותם מליוני רגעים שבהם אני מבקרת הסרטים, מחשבת כל
צעד, כל תנועה, שופטת כל נשימה שעשיתי איתך.
כל כך מוזר כשהגוף מפיק את הכאב הזה ללא סיבה, ערימת עצמות
ובשר שבהם חקוק שמך, והם מחפשים ידיים שידעו לגעת כמו שאתה
נגעת, ולא מצליחים לשחזר.
החיים מביאים אותנו למקומות בלתי צפויים, והיינו רוצים לתכנן
כל שלב, כל מעבר, כל שינוי. יום אחד אנחנו פוקחים עיניים ושמים
לב שנסחפנו כל כך רחוק ממה שציירנו לעצמנו בראש, איך זה קרה?
אם היית שואל אותי לפני 5 שנים איפה אהיה היום, בחיים לא הייתי
מנחשת שכאן, ואתה? איפה אתה נמצא היום, לאן החיים שלך הביאו
אותך? וכל כך מעניין יהיה לגלות כמה רחוק נסחפנו אחד מהשנייה,
ואיך לא שמנו לב מתי כל זה קרה?
מחקתי מהראש את הריבים, את הכעסים והפחדים. נשארו בראש רק
תמונות יפות ותקוות גדולות והרבה תכנונים. רציתי למחוק ולהדחיק
כך שבראש תישאר אהבה ללא סוף, ומצאתי את עצמי בסוף ללא אהבה...