אני רוצה להניח את העיפרון, לקחת נשימה עמוקה ועוד אחת ולעצום
עיניים.
להירגע.
להתמתח לאחור, לבהות בתקרה.
שאיפה.
להתבונן בצלליות הרצות על החלון, להתאחד עם צלילי פעמוני הרוח
ולהיסחף עם גלי העלים מקום אחר וצבעוני.
כל כך הרבה אמנות ויצירה יש בראשי.
נשיפה.
וכולה גוועת לאיטה בעיצומי נוסחאות וחרדת שעונים.
והרגליים, הו הרגליים!
כפותי בוכות מגעגוע אל נעלי הריקוד, אל רחבות ומרחבים ואוזני
אלי מקצבים.
שאיפה, נשיפה.
כל הווייתי, כל שהיה ממלא את לבי מתרוקן כעת מפחד של עתיד
וסטטיסטיקות קודרות. הורוד, הזהב והירוק הבוהק שבלבי משחירים
עימם אט אט, מותירים את נפשי גוססת, קוברים במוחי מחשבות
מרדניות שגורמות לי לרצות לברוח.

בלי משבצות, בלי מבחנים, בלי תחרות מול אחרים.
רק אני ומה שקורן מנפשי החוצה אל הבועה שתגן עלי מהעולם.



שאיפה.




13.11.13