הציפיות ממני הן בראש שלי
אני לא עומד בהן
אבל הן עומדות מולי
מאיימות עלי
כאני לא מתממש, הן מתאכזבות
וכשזה קורה, הן רק עולות
ועולות
ועולות
הציפיות ממני עוד רגע
מתפוצצות
המודעות שלי לעצמי היא מוגבלת
כמה שהיא נראית לי אדירה
היא עדיין מוגבלת, מסרסת, דוחקת, מגבילה
עד כדי כך מגבילה שאולי עדיף היה שלא תהיה
כך היה יותר נוח
בלי ציפיות, בלי מודעות
כמו שאתה מצפה לרכבת, כמו שאת מצפה להצעה,
ככה זה נהיה מובן מאליו
אולי כל הציפיות סופן אכזבה
ולו רק בגלל שהן מתממשות, או כי לעולם לא יתממשו
כך או כך - אכזבה
והכי אני אוהב את מי שלא אוהב אותי
כי אין לו ציפיות, הוא אפילו לא מסתכל לכיווני
הכי אני אוהב את מי שבאמת מכיר אותי
כמעט ואיני צריך להוכיח לו כלום
והוא עדיין אוהב
"נעלי הבית מקבלות אותי בדיוק כמו שאני,
אין להן ציפיות ממני"
לא זוכר מתי בפעם האחרונה מישהו אמר לי שהוא מאוכזב ממני
ואני צריך את זה,
כדי למצב שוב את רף האכזבה
שאוכל לחזור לפני הים ולנשום
אבא,
מאשים אותך
מעולם לא דחפת שאהנה מהעשיה או שאצליח מעצם הניסיון
רק דחפת לכותרות
התאכזבת בלי לדבר
מיהרת להכתיר ולהסיק ולספר
לך תזדייר |
